הלכות שבת פרק ט

הלכה א

האופה כגרוגרת – חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל, או את הסממנין, או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא. שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנין כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.

[השגת הראב”ד]: ושיעור מבשל סממנים

כתב הראב"ד ז"ל כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה.

הלכה ב

הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב, שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה. וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קולייס האספנין, והוא דג דק ורך ביותר הרי זה חייב, שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן, וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ג

המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש אע"פ שנצלית – פטור. שתולדות חמה אינם כתולדות האש. אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם – פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור.

הלכה ד

אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל. שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל.

[השגת הראב”ד]: אחד נתן את האור וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בגמרא מוקי לה בקדרה חדשה ומשום לבון רעפים נגעו בה.

הלכה ה

הניח בשר על גבי גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת אפילו בשנים ושלשה מקומות חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול – חייב, נתבשל חצי בישול מצד אחד – פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין. שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה.

[השגת הראב”ד]: נתבשל חצי בישול וכו'

אמר אברהם: חצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי.

הלכה ו

המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל.

כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל.

הלכה ז

הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן – חייב. כמה שיעורו?

כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול. וכמה רוחב הסיט?

כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת. התולש כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך נפוץ בכך, ואין דרך טויה בכך.

הלכה ח

הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור, וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי – פטור, בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה.

הלכה ט

הנוטל שערו בכלי כמה יטול ויהיה חייב?

שתי שערות. ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת – חייב. צפורן שפירשה רובה וציצין של עור שפירשו רובן, אם פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן בידו אבל לא בכלי, ואם נטלן בכלי- פטור. ואם אינן מצערות אותו אפילו ביד אסור. ואם לא פירשו רובן אפילו מצערות אותו אסור לנטלן בידו, ואם נטלן בכלי חייב.

הלכה י

המלבן את הצמר או את הפשתן, או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן – חייב. וכמה שיעורו?

כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים.

הלכה יא

המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצרכי הבשול. ואין סחיטה בשער והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו.

הלכה יב

המנפץ את הצמר, או את הפשתן, או את השני וכיוצא בהן – חייב. וכמה שיעורו?

כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ארבעה טפחים. והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב.

הלכה יג

הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים, או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה – חייב. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו – פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.

הלכה יד

העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. כיצד?

כגון: שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו?

כדי לצבוע בו חוט שארכו ארבעה טפחים.

הלכה טו

הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטוה – חייב. אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את הנוצה, או את השער, או את הגידין וכן כל כיוצא בהן. העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.

[השגת הראב”ד]: העושה את הלבד וכו'

אמר אברהם: איני מכיר טויה בעשית הלבדין לפי שהוא לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד, ואם זה החבור קורא לו טויה איני יודע ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי ברוחב ובאורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם, עד כאן לשונו.

הלכה טז

העושה שני בתי נירין – חייב. העושה נפה, או כברה או סל, או סבכה, או שסרג מטה בחבלים הרי זה תולדת עושה נירין, ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו – חייב. וכן כל העושה שני בתי נירין בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו חייב.

הלכה יז

דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה, ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותן זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכה וזה המותח נקרא: מיסך, וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג.

הלכה יח

המיסך חייב והוא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם הרי זה תולדת מיסך. וכמה שיעורו?

משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות – חייב. בין שארגן בתחלה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג שיעורו שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד – חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין – חייב, הא למה זה דומה?

לאורג צלצול קטן ברוחב שלשה בתי נירין.

הלכה יט

המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה הרי זה תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין הרי זה תולדת אורג ושיעורו: משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות.

הלכה כ

הבוצע שני חוטין חייב ובוצע הוא: המפריש את הארוג. בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב הרי זה בוצע וחייב, והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוון  לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר: שבוצעין ואחר כך מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן הרי זה תולדת בוצע, ושיעורו כשיעור הבוצע.

[השגת הראב”ד]: הבוצע וכו' עד הקרעים

כתב הראב"ד ז"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך ב' חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארוג מן המשוייר שבמסכת ואפילו לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו.