הלכות שקלים פרק א

 הלכה א

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו' ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.

הלכה ב

מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו: שלש מאות ועשרים שעורה. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני. וכמה הוא משקל הסלע?

שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית.

הלכה ג

הסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו – גרה. ומעה היא שני פונדיונין, ופונדיון שני איסרין, ופרוטה -ח אחת משמנה באיסר. נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה.

הלכה ד

ועוד מטבע אחר היה שם שהיה משקלו שתי סלעים והוא היה נקרא דרכון. ואלו המטבעות כולן שאמרנו ובארנו משקל כל אחד מהן, הן שמשערין בהן בכל מקום. וכבר בארנום, כדי שלא אהיה צריך לפרש משקלם בכל מקום.

הלכה ה

מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו, שהוא משקלו מאה וששים שעורה.

הלכה ו

בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין. ובזמן שהיה המטבע חצי סלע, היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע. ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.

[השגת הראב”ד]: בזמן שהיה מטבע וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הדרך הזה על דרך המשנה אמרו ששנינו בראשונה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול דינרין חזרו לשקול סלעים בקשו לשקול טבעין וכו' זו היא דרך המשנה מ"מ לא אמרו שיהו הולכין אחר יציאת המטבעות אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחלה דרכונות ועל זה הדרך הלכו בכל שקליהם ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם עניים היו והעשירו. עד כאן לשונו.

הלכה ז

הכל חייבין ליתן מחצית השקל: כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים. אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם. קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק, אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.

הלכה ח

השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית, ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.

הלכה ט

באחד באדר משמיעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהיה עתיד ליתן. בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת. כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.

הלכה י

כל מי שאינו חייב בשקלים, אע"פ שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנין אותו. ואין ממשכנין את הכהנים לעולם מפני דרכי שלום, אלא כשיתנו מקבלין מהן ותובעין אותן עד שיתנו.