הלכות שקלים פרק ג

הלכה א

חציי השקלים הכל צריכין להן, כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב, לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין, יתן לו תוספת על השקל ואותה התוספת נקראת קלבון. לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון.

הלכה ב

כל מי שאינו חייב בשקלים, כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורים מן הקלבון. וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור ונתן החייב על יד הפטור, כגון: איש שנתן שקל עליו ועל אשה או עבד פטור מן הקלבון. וכן הכהנים פטורין מן הקלבון, והשוקל על יד הכהן פטור מן הקלבון.

הלכה ג

הנותן שקל עליו ועל העני או על שכינו או על בן עירו, אם נתנו להם מתנה פטור מן הקלבון, שהרי נתן חצי שקל מתנה כדי להרבות בשקלים, ואם נתן להם החצי ששקל על ידם דרך הלואה עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב בקלבון.

הלכה ד

האחין שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל על ידי שניהם פטורין מן הקלבון. במה דברים אמורים?

בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות, אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו וערבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום הרי אלו חייבין בקלבון. נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו, וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון עד שישאו ויתנו בשותפות זו האחרונה וישתנו המעות.

[השגת הראב”ד]: האחין שעדיין לא חלקו

כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי לזה שרש לא בגמרא ולא בתוספתא ולא בירושלמי, ואני אומר שהטעהו מה שראה במקצת ספרים האחין והשותפין והוא טעות סופרים אלא האחין השותפין, עד כאן לשונו.

הלכה ה

האחין והשותפין שהיה להן בהמה וכספים וחלקו בכספים חייבים בקלבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה. ואם חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים, ואין אומרין הרי הם עומדין לחלוקה.

[השגת הראב”ד]: האחין והשותפין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי אמר ר' מנא הדא דתימא בשלא היתה הבהמה רוב אבל היתה הבהמה רוב הן עיקר נכסין. עד כאן לשונו.

הלכה ו

הנותן שקל להקדש כדי שיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב בה ויטול חצי שקל, ממה שנגבה מן האחרים חייב שני קלבונות, שאילו היה השקל כולו לשקלים, היה חייב קלבון אחד.

הלכה ז

כמה הוא שיעור הקלבון?

בזמן שהיו נותנין במחצית השקל שני דינרין, היה הקלבון חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר, ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. והקלבונות אינן כשקלים, אלא מניחין אותן השולחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהן ההקדש.

[השגת הראב”ד]: והקלבונות אינם וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי. עד כאן לשונו.

הלכה ח

מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו, אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם, והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שניה. ואם אמרו אנשי העיר: הואיל ואנו משלמין שקלינו, אין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן, לפי שתקנת חכמים היא: שאין הקדש יוצא בלא שבועה. נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח אלו ואלו שקלים הם, ואין עולין להן לשנה אחרת, והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.

הלכה ט

שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס, כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס, נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין, שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן, ובני העיר מה היה להן לעשות, הרי לא מסרום אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה, אבל האונס אינו מצוי. ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם, והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמין. נשבע וגבו שקלים שנית ואחר כך החזירום הליסטים אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה אחרת והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שיפלו לשקלי השנה, הם השקלים שנגבו בתחלה ואבדו או נאנסו וחזרו, ויש מי שאומר: שהשקלים הראשונים, הן שהגיעו ליד הגזבר תחלה.

[השגת הראב”ד]: יש מי שאומר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי מחלוקת אמוראים. עד כאן לשונו.

הלכה י

הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו, אם נתרמה התרומה מעל השוקל, שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות, ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה, ואם לא נתרמה התרומה לא מעל, והוא חייב ליתן לחברו חצי שקל שנתן לו. וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו – יצא, והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש.

הלכה יא

הנותן מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה התרומה ממנו, כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל. נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלים, מדמי שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית. היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.

הלכה יב

המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו, ונמצא שאינו חייב לא קדש. המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד, אם בזה אחר זה האחרון לא קדש, ואם בבת אחת האחד שקלים, והשני מותר שקלים. הפריש שקלו ומת יפול לנדבה.

[השגת הראב”ד]: המפריש שקלו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי אינו כן אלא האחד חולין לפי שהוא או כמי שהוא סבור שהוא חייב ואינו חייב או כמי שאמר הרי אלו לשקלי דלבית הלל מותרן חולין, עד כאן לשונו.

הלכה יג

הלוקח מעות בידו ואמר: אלו לשקלי, או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה, וכשהתחיל ללקט אמר: הריני מלקט מעות לשקלי אפילו לקט מלא כיס נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו והשאר חולין, שמותר השקלים חולין.

הלכה יד

מעות שנמצאו בין תיבה של שקלים לתיבה של נדבה. קרוב לשקלים יפלו לשקלים, קרוב לנדבה יפלו לנדבה, מחצה למחצה יפלו לנדבה, מפני שהנדבה כולה עולה לאשים, והשקלים מסתפקין מהן לעולות ולדברים אחרים.

הלכה טו

וכן כל המעות הנמצאים בין כל תיבה ותיבה יפלו לקרוב, נמצאו מחצה למחצה, אם בין עצים ללבונה נמצאו יפלו ללבונה, בין קנים לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה.

זה הכלל: הולכין אחר הקרוב בכולן, מחצה למחצה – להחמיר. וכל המעות הנמצאות בהר הבית – חולין, שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות.