הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב

 הלכה א

הכל חייבין לשמוע קול שופר: כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין, מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין.

הלכה ב

כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו. לפיכך, אשה או קטן שתקעו בשופר- השומע מהן לא יצא. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה.

[השגת הראב”ד]: אנדרוגינוס מוציא וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה אבל למי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו ב"ח, עד כאן לשונו.

הלכה ג

וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו עצמו, שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו. אלא כיצד יצא ידי חובתו?

שישמע מבן חורין שיתקע לו.

הלכה ד

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון  שומע ומשמיע.

הלכה ה

מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אע"פ שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו ואינו יודעו – יצא, שהרי נתכוון לכל מי שישמענו. לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע התקיעות משליח ציבור יצא אם נתכוון לצאת, שהרי שליח צבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.

הלכה ו

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות. ומן הדין היה שתוקעין: יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין?

גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה, ואין הכל בקיאין לתקוע.

הלכה ז

התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי ללמדן. ביום טוב בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות.

[השגת הראב”ד]: ומותר לגדול להתעסק

כתב הראב"ד ז"ל דברי ר' אליעזר דאמר מתעסקין בהן בשבת להיכן הלכו אלא דרך הברייתא כך היא בקטן שהגיע לחינוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד אפילו בשבת הסמוכה ליו"ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחינוך הן עצמן תוקעין ביו"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו, זה הדרך ישר בעיני, עד כאן לשונו.

הלכה ח

כשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים, לא שתהיה בתוך הנחל, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר, והיתה יכולה לבוא בירושלים, לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין.

[השגת הראב”ד]: כשגזרו שלא לתקוע וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ההפוכין שהפך זה המחבר את הענינים ולא הביא אותם על סדר הגמרא הם גרמו לו לשנות הדברים ממה שהן והל"ל בכאן אסרו בתחלה לתקוע בעיר אפילו בירושלים אבל במקדש היו תוקעין וכו' אבל משחרב ב"ה וכו' ואע"פ שאין צורך להזכיר כלל וגם בזה טעה כי בזמן ב"ה לא היו תוקעין אלא במקדש אבל משחרב תוקעין בכל הסמוך לה.

הלכה ט

ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע, והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש, אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן, אף על פי שהן סמוכין. ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם, אבל חוץ לבית דין אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין?

מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.

הלכה י

בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות, כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני, ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע תוקעין בשני בלבד.