הלכות שביתת עשור פרק ב

הלכה א

האוכל ביום הכפורים מאכלין הראויין לאכול לאדם ככותבת הגסה, שהיא פחות מכביצה כמעט הרי זה חייב. וכל האוכלים מצטרפין לשיעור זה. וכן השותה משקין הראויין לשתיית אדם כמלוא לוגמיו של שותה, כל אחד ואחד לפי לוגמיו – חייב. וכמה מלוא לוגמיו?

כדי שיסלקם לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. והאכילה ושתייה אין מצטרפין לשיעור אחד.

הלכה ב

אחד האוכל אוכלים המותרים או שאכל דברים האסורין, כגון פיגול ונותר וטבל ונבלות וטריפות וחלב או דם, הואיל ואכל אוכלים הראויין לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכפורים.

הלכה ג

אכל או שתה פחות משיעור זה, אינו חייב כרת, אע"פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור. והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד

אכל מעט וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלש ביצים, הרי אלו מצטרפות לכשיעור, ואם לאו אין מצטרפות לכשיעור. שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לשיעור, ואם לאו אין מצטרפין.

הלכה ה

אכל אוכלים שאין ראויין למאכל אדם, כגון: עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה, כגון ציר או מורייס וחומץ חי, אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ו

שתה חומץ מזוג במים – חייב. הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן – פטור, אבל זנגביל רטוב – חייב. אכל עלי גפנים – פטור, לולבי גפנים – חייב. ואלו הן לולבי גפנים: כל שלבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכפורים, יתר על זה הרי הן כעצים ופטור. וכן כל כיוצא באלו.

הלכה ז

אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר. ציר שעל גבי ירק מצטרף, מפני שמכשירי האוכל המעורבים עם האוכל כאוכל הן חשובים. היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתר על שובעו פטור כמי שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה. שאף על פי שזה המאכל היתר ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.

הלכה ח

חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים, אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין: אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. אמר החולה: איני צריך, והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו, והוא שיהיה רופא בקי. רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך, מאכילין אותו. מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך, הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה: צריך אני, אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כלם בקיאין, ואלו שאמרו אינו צריך כמנין שאמרו צריך מאכילין אותו.

הלכה ט

עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב נפשה. וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.

הלכה י

קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד?

היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש היה רגיל בשלש מאכילין אותו בארבע לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות.

[השגת הראב”ד]: בן י"א שנה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל גירסא זו לא מצאנו אותה בספרינו שיהיו הזכר גם הנקבה שוים אלא הכל לפי הבריאות הזכר לפי זמנו והנקבה לפי זמנה והלכה כרב הונא ורב נחמן דקיימי בחדא שיטה ולא פליגי אהדדי אלא מר מיירי בתינוק ומר מיירי בתינוקת, עד כאן לשונו.

הלכה יא

בת שתים עשרה שנה ויום אחד ובן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הן כגדולים לכל המצות ומשלימין מן התורה, אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הן ואינם משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים, כדי שלא יבא לידי סכנה.