הלכות שביתת יום טוב פרק ב

הלכה א

אפרוח שנולד ביום טוב אסור, מפני שהוא מוקצה, ועגל שנולד ביום טוב אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר, מפני שהוא מוכן על גבי אמו, ואילו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב אף על פי שלא נולד.

הלכה ב

בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום, הרי אלו מוכנין ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל הרועות ולנות חוץ לתחום, אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן ביום טוב, מפני שהן מוקצה ואין דעת אנשי העיר עליהם.

הלכה ג

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב, הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יום טוב אסור לשחטה ביום טוב. לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביום טוב, גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום. אבל רואה הוא המום מערב יום טוב ולמחר מתיר או אוסר.

[השגת הראב”ד]: וכן בהמת קדשים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואפילו נולד בו מום מעיו"ט אין רואין אותו ביו"ט, עכ"ל.

הלכה ד

בכור שנולד ומומו עמו, הרי זה מוכן ואין מבקרים אותו ביום טוב. ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו הרי זה שוחט ואוכל. בכור שנפל לבור, עושה לו פרנסה במקומו, שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו ושוחט את אי זה מהן שירצה, משום צער בעלי חיים התירו להערים בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה שוחטין אותה ביום טוב ותבדק, אפשר שתמצא כשירה ותאכל.

[השגת הראב”ד]: בכור שנולד וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ולמה אין רואין אותו לכתחלה שמא לא יהיה מום קבוע ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי לו שאי אפשר בלא טלטול או שמא לא ידקדק בראייתו מפני שמחת יו"ט.

הלכה ה

אווזין ותרנגולין ויונים שבבית הרי אלו מוכנין ואינן צריכין זימון, אבל יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקיננו בטפיחין או בבירה ובפרדס הרי אלו מוקצה וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל, ואינו צריך לנענע.

הלכה ו

זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים הרי אלו אסורים, שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן, וכל ספק מוכן אסור. זימן שנים ומצא שלשה הכל אסור, שלשה ומצא שנים – מותרין. זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן, אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח, אע"פ שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה, הרי אלו מותרין, שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה.

הלכה ז

דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים: הבא מצודה ונצודנו הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב, ואם צד לא יאכל, וכל שאינו צריך מצודה, הרי זה מוכן וצדין אותו ביום טוב ואוכלין אותו. וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר, ילדיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה, אינם צריכים זימון, מפני שדעתו עליהן.

[השגת הראב”ד]: דגים שבביברים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו (כד) אינו אלא ביברים קטנים ואפילו הכי דגים אין צדים והטעם מפני שהם מכוסין מן העין, עד כאן לשונו.

הלכה ח

מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב, לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב. הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים הרי אלו מותרין, שכבר ניצודו מערב יום טוב והרי הן מוכנין.

הלכה ט

בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת, נוטל ממקום הפחת. העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה השביעית שכל הפירות הפקר, צריך שירשום ויאמר: מכאן ועד כאן אני נוטל, ואם לא רשם לא יטול.

הלכה י

גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב, וימתין בכדי שיעשו. ואפילו הדס וכיוצא בו אינו מריח בו לערב, עד שימתין בכדי שיעשו. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד, אם הביאו מתוך התחום, מותר, ואם הביאו מחוץ לתחום הרי זה אסור. והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר.

הלכה יא

עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב, אסור להסיקן מפני שהן נולד. ואם נשרו לתוך התנור, מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן. ערימת התבן ואוצר של עצים אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכין מבערב, מפני שהן מוקצה, ואם היה התבן מעורב בקוצים, שהרי אינו ראוי אלא לאש, הרי זה מוכן.

הלכה יב

אין מבקעין עצים מסוואר של קורות, מפני שהן מוקצה, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, מפני שהיא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב אין מסיקין בהן, מפני שהן נולד, אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב, שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב. כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מערב יו"ט מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן. ויש נוסחאות שיש בהן, שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן, שהרי הוקצו, ואם אכלן ביום טוב מסיקין, מפני שהן מוכנין על גב האוכל.

[השגת הראב”ד]: כיוצא בו אגוזים ושקדים ויש נוסחאות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מעולם לא שמענו זאת הנוסחא

הלכה יג

קוץ רטוב הרי הוא מוקצה, מפני שאינו ראוי להסקה, לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפוד לצלות בו בשר. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יד

נוטלין עצים הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהן, אבל אין מביאים עצים מן השדה, אפילו היו מכונסין שם מבערב. אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם. ומביאין מן המכונסין שברשות היחיד, ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה, ובלבד שיהיה לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת. ואם חסר אחד מכל אלו הרי הן מוקצה.

[השגת הראב”ד]: ומביאין מן וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואיכא למימר נמי דסמוך לעיר נמי בלא פותחת מוכן הוא אבל לסוף התחום שהוא רחוק בעי ר' יוסי פותחת, עד כאן לשונו.

הלכה טו

עלי קנים ועלי גפנים, אע"פ שהן מכונסין בקרפף כיון שהרוח מפזרת אותן הרי הן כמפוזרין ואסורין, ואם הניח עליהן כלי כבד מערב יום טוב הרי אלו מוכנין.

הלכה טז

בהמה שמתה ביום טוב אם היתה מסוכנת מערב יום טוב , הרי זה מחתכה לכלבים, ואם לאו, הואיל ולא היתה דעתו עליה, הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה. בהמה קדשים שמתה ותרומה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה.

הלכה יז

דגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבא ליקח מהן. וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו.

הלכה יח

המכניס עפר מערב יום טוב, אם ייחד לו בחצרו קרן זוית הרי זה מוכן, ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו, וכן אפר שהוסק מערב יום טוב, מוכן. ושהוסק ביום טוב, כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה, מותר לטלטלו שעדיין אש הוא, ואם לאו אסור לטלטלו, מפני שהוא נולד. מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב ונתקו ביום טוב והעלה עפר, אם היה אותו עפר תיחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה גוש עפר הרי זה לא יכתוש אותו ביום טוב.