הלכות שביתת יום טוב פרק ו

הלכה א

יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים,ש כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא: לשבת אינו מבשל כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר. ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.

הלכה ב

ולמה נקרא שמו עירוב?

שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר, כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון. כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום. ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.

[השגת הראב”ד]: ולמה נקרא שמו עירוב וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הטעם הזה לנערים כי הוא אומר כי הוא שאול מערובי חצרות כלומר זה משום היכר הוא וזה משום היכר הוא מה זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב ואינו כן אלא שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותם יחד, עד כאן לשונו.

הלכה ג

עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית, בין לאחד בין לאלפים, ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון: בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן. ואפילו עדשים שבשולי קדרה, ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי גורדו, אם יש בו כזית סומך עליו משום עירובי תבשילין.

הלכה ד

תבשיל שאמרו לענין עירוב זה, אפילו צלי, אפילו שלוק, אפילו כבוש או מעושן, אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן היא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן.

הלכה ה

וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות, ויבשל כל שהוא צריך לבשל, ויחם חמין כל שהוא צריך. ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם, אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד. התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר.

[השגת הראב”ד]: עירובי תבשילין שיעורו וכו' ביום טוב בלבד.

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שאם אפה [ולא בישל או בישל ולא אפה] ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת, עד כאן לשונו.

הלכה ו

המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת, וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין, וכל שאינו זוכה באותו עירוב, אינו זוכה בזה.

הלכה ז

ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מערב יום טוב, אבל הן צריכין לידע שכבר זכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו. אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב, הרי אלו מותרין. ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ולמחר מכריז ואומר: כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי.

הלכה ח

המניח עירובי תבשילין, חייב לברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת, ואם זכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני ולפלוני, או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.

הלכה ט

מי שלא הניח עירובי תבשילין ולא הניחו לו אחרים, כשם שאסור לו לבשל ולאפות כך קמחו ומאכלו אסור, ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח, עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו, שהרי קנהו, ואם רצה, יתן אחר כך לזה שלא הניח במתנה.

הלכה י

מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו, הרי זה אוכל המותר למחר, ואם הערים הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובשל לשבת, אין אוסרין עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד?

שאם תתיר למערים, נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין, אבל המזיד אינו מצוי, ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת.

הלכה יא

שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב. שכח ולא הניח מניחו בראשון, ומתנה. כיצד? מניח עירובי תבשילין ביום חמישי ואומר: אם היום יום טוב ולמחר חול, למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום, ואם היום חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.

הלכה יב

כיוצא בו: היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ביום טוב ראשון אומר: אם היום חול תהיה זו תרומה על זו, ואם היום קדש, אין בדברי כלום, וקורא עליה שם ומניחה ולמחר בשני חוזר ואומר: אם היום קדש אין בדברי כלום, ואם היום חול תהיה זו תרומה על זו, וקורא עליה שם ומניחה כדרך שקרא עליה בראשון. ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה ואוכל את השנייה.

הלכה יג

במה דברים אמורים?

בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, אם שכח ולא הניח ביום רביעי שוב אינו מניח אלא סומך על אחרים אם עירבו עליו, או מקנה קמחו למי שעירב, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת. וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.

הלכה יד

כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד.

הלכה טו

ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי, אלא הכל מערב יום טוב בלבד.

[השגת הראב”ד]: כל הדברים האלו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אע"פ שיש בדבריו כעין טעם לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא שהרי השני עתה חול גמור הוא שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינן אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהיה זו תרומה על זו כל שכן שיכול לומר מאתמול, עד כאן לשונו.

הלכה טז

כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים שנאמר: לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן: מקרא קדש. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד. וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

הלכה יז

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר: ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

הלכה יח

כיצד?

הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר: זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר: וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

הלכה יט

אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת: בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

הלכה כ

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר: שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

הלכה כא

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה.

הלכה כב

ימים שבין ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות, והן בגולה ארבעה בתוך הפסח וחמשה בתוך החג הם הנקראין: חולו של מועד, ונקראין: מועד. ואע"פ שהם חייבין בשמחה ואסורין בהספד ותענית מותר לספוד בהן תלמיד חכם בפניו, אבל לאחר שיקבר אסור לספדו בהן. ואין צריך לומר בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים שסופדין בהן תלמיד חכמים בפניו, אף על פי שימים אלו אסורין בהספד ותענית, אבל לאחר הקבורה אסור לספוד בהן.

[השגת הראב”ד]: ימים שבין ראשון וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ויום שמועה כבפניו דמי, עד כאן לשונו.

הלכה כג

אין מניחין מטת המת ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד אלא מביתו לקברו. ואין מתאבלין במועד, וכן אין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף במועד על המת, אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו. ואם היה חכם או אדם כשר, או שהיה עומד עליו בשעת נטילת נשמה הרי זה קורע עליו במועד, אף על פי שאינו קרובו, ואין קורעין ביום טוב שני כלל ואפילו קרוביו של מת.

הלכה כד

נשים במועד בפני המת מענות, אבל לא מטפחות ולא מקוננות, נקבר המת אינן מענות. בראשי חדשים וחנוכה ופורים בפני המת מענות ומטפחות אבל לא מקוננות. אי זהו ענוי?

שכולו עונות כאחת. קינה?

אחת אומרת וכולן עונות ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער, אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין דעתו לשמחה.