הלכות שביתת יום טוב פרק ז

הלכה א

חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.

הלכה ב

ואלו הן: כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה עושין אותה, ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה. כיצד?

משקין בית השלחין במועד, אבל לא בית המשקה, שאם לא ישקה בית השלחין, והיא הארץ הצמאה יפסדו כל האילנות שבה. וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים, מפני שהוא טורח גדול, אבל משקה הוא מן המעין בין שהיה בין שיצא לכתחלה ממשיכו ומשקה בו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג

הופך אדם את זיתיו במועד וטוחן אותן ודורך אותן וממלא החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול. כל שיש בו הפסד אם לא נעשה עושהו כדרכו ואינו צריך שינוי, וכן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ובלבד שיכניסם בצנעה, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד. וכן כרם שהגיע זמנו להבצר במועד בוצרין אותו.

[השגת הראב”ד]: הופך אדם את זיתיו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני לא מצאתי כן אלא זיתיו הפוכין ושטין אבל בהפוך אחד לא שאינן מתעפשות כ"כ והכי איתא בירושלמי, עד כאן לשונו.

הלכה ד

ואסור לאדם שיתכוון  ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם, כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי, וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד.

הלכה ה

מי שצרך לתפור לו בגד או לבנות לו מקום במועד, אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה, הרי זה עושה אותה כדרכו, ואם היה אומן מהיר הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט. כיצד? בתפירה מכליב ובבנין מניח אבנים ואינו טח בטיט עליהן, ושף סדקי הקרקע ומעגילה ביד וברגל כעין שמעגילים במחלצים, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע ואין לו מה שיאכל במועד אלא ממנה, אע"פ שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך, ובלבד שלא ידוש בפרות. שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן, ושאינן ראויין אלא לאחר המועד אסור לכבשן. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד ומולח הכל במועד, שהרי אפשר שיאכל מהן במועד אם יסחוט אותן בידו פעמים רבות עד שיתרככו.

הלכה ח

מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד – אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, אף על פי שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: מטילים שכר במועד וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הא דלא כהלכתא דר' יוסי ברבי יהודה דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מן הישן שלא מדרך הערמה מותר, עכ"ל

הלכה ט

כל מלאכות שהן לצורך המועד, כשעושין אותן אומניהן עושין בצנעה. כיצד?

הציידים והטוחנין והבוצרין למכור בשוק הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד, ואם עשה לצורך המועד והותיר הרי זה מותר.

הלכה י

עושין כל צרכי הרבים במועד. כיצד?

מתקנים קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות, וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן, וכונסים מים לבורות ומערות של רבים ומתקנין את סדקיהן, ומסירין את הקוצין מן הדרכים, ומודדין את המקואות, וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים ומשלימין לו שיעורו.

[השגת הראב”ד]: עושין כל צרכי רבים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל שהרבים צריכין להם אבל של יחיד וצריך להם חוטטין ולא חופרין, עד כאן לשונו.

הלכה יא

ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודין את השבוים ואת הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן הכהנים שכל אלו צרכי רבים הן.

הלכה יב

ודנים דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד, ומי שלא קבל עליו הדין, משמתין אותו במועד. וכשם שדנין במועד, כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו. כיצד?

כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל חוב, ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל הדומה להן מדברים שצריכים הדיינין לכתבם כדי שיזכרום, כגון: טענות בעלי דינין או דברים שקיבלו עליהן, כגון: איש פלוני נאמן עלי, איש פלוני ידון לי. מי שצריך ללוות במועד ולא האמינו המלוה בעל פה הרי זה כותב שטר חוב. וכן כותבין גיטין וקידושי נשים ושוברין ומתנות שכל אלו כצרכי רבים הן.

[השגת הראב”ד]: מי שרצה ללוות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא כי אלא כדבר האבוד הם, עד כאן לשונו.

הלכה יג

ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות. ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד, אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה תכלת לבגדו, ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.

הלכה יד

ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד. וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד, ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.

[השגת הראב”ד]: ומותר לאדם לכתוב אגרות של שאלת שלום

כתב הראב"ד ז"ל שאילת שלום שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב מחשב יציאותיו צורך המועד הוא.

הלכה טו

עושין כל צרכי המת במועד: גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון. ואם לא היו להם נסרים, מביאין קורות ונוסרין מהם נסרים בצנעה בתוך הבית. ואם היה אדם מפורסם עושין אפילו בשוק, אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהן קבר.

הלכה טז

אין רואין את הנגעים במועד, שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין. אבל מחזיר הוא את גרושתו ומארסין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין, כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג.

הלכה יז

אין מגלחין ואין מכבסין במועד, גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול. לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בערב יום טוב הרי זה מותר לכבס ולגלח במועד.

הלכה יח

כיצד?

אבל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח, והבא ממדינת הים, והוא שלא יצא להטייל אלא לסחורה וכיוצא בה, והיוצא מבית השבייה ומבית האסורים, ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד, ומי שנשבע שלא לגלח ושלא לכבס ולא נשאל לחכם להתיר נדרו אלא במועד הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד.

הלכה יט

וכולן שהיה להן פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו – אסורין. אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן, בין בתוך המועד בין קודם הרגל, אע"פ שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד, שלא ישהו קרבנותיהן. וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד, וקטן שנולד בין במועד בין לפני המועד מותר לגלחו במועד. ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד מותרין לגלח, מפני שאנשי משמר אסורין לגלח בשבת שלהן.

הלכה כ

מותר ליטול שפה בחולו של מועד, וליטול צפרנים ואפילו בכלי. ומעברת האשה השיער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו, והוא שתוכל לקפלו במועד.

הלכה כא

הזבים והזבות והנדות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד הרי אלו מותרין לכבס. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, הרי זה מכבסו במועד. מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג הרי אלו מותרין לכבס במועד. וכן כלי פשתן מותר לכבסן במועד מפני שצריכין כיבוס תמיד אפילו נתכבסו ערב יום טוב.

הלכה כב

אין עושין סחורה במועד, בין למכור בין לקנות, ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הרי זה מותר לקנות או למכור. ואין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד.

הלכה כג

מוכרי פירות, כסות וכלים, מוכרין בצנעה לצורך המועד. כיצד?

אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי, פותח כדרכו, ואם היתה פתוחה לרשות הרבים, פותח אחת ונועל אחת, וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב. מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא.

הלכה כד

כל שאסור לעשותו במועד אינו אומר לנכרי לעשותו, וכל שאסור לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה כדי פרנסתו. וכן עושה סחורה כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד, כדי שיטול שכרו להתפרנס בו. וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד, מפני צורך המוכר שאין לו מה יאכל.

הלכה כה

שוכרין השכיר על המלאכה במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. נכרי שקיבל קיבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום, אינו מניחו לעשותו במועד. שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את הנכרי לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור.