הלכות שביתת יום טוב פרק ח

הלכה א

נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהן בית השלחין במועד, והוא, שלא פסקו. וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן, מותר להשקות מהן, וכן בריכה שנטפה מבית השלחין ועדיין היא נוטפת, מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת, והוא שלא פסק המעין המשקה בית השלחין העליונה.

הלכה ב

ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה, לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה, מפני שהוא טורח גדול. ומותר לדלות מים להשקות הירקות כדי לאכלן במועד, ואם בשביל ליפותן- אסור.

הלכה ג

אין עושין עוגיות בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים, ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנם במועד. וכן אמת המים שנתקלקלה מתקנין אותה במועד. כיצד?

היתה עמוקה טפח חופר בה עד ששה, היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה. ומושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה. ומרביצין את השדה במועד שכל הדברים האלו אין בהן טורח יותר.

[השגת הראב”ד]: ומרביצין את השדה במועד וכו'

כתב הראב"ד ז"ל משנת ראב"י אני רואה בכאן דראב"י הוא דאמר שלא ישקה כל השדה והוא אמר נמי זרעים דלא שתו קודם המועד לא ישקה אותם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה בין באילן בין בזרעים והכי איתא בירושלמי וזה המחבר תופס דברי ראב"י ולא ידעתי מי עשאו מכריע על דברי חכמים ואם יאמר רב יהודה הכריע דמפרש לדעת ראב"י הלא רבא למד יותר מדברי חכמים ואם יאמר הלא הקשו על רבא מגריד ועמדה הקושיא לפי שלא נחלקו בגריד ודמו התרביצא לשדה גריד שהוא אסור להשקותו א"כ למה אמר שמרביצין את השדה במועד וסוף דבר כל הדברים צריכין תקון גדול, עד כאן לשונו.

הלכה ד

זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקה במועד. מפני שהן צריכין מים רבים ויבא לידי טורח יתר. ומותר להסב את הנהר ממקום למקום ולפתוח נהר שנסתם. בורות שיחין ומערות של יחיד, אם היה צריך להם, חוטטין אותן ושפין את סדקיהם. אבל אין חופרין אותן לכתחילה. וכונסים לתוכן מים, אע"פ שאינו צריך להן. ועושין נברכת במועד.

[השגת הראב”ד]: זרעים שלא שתו וכו'

כתב הראב"ד הברייתא שונה את זה על זרעים שלא שתו לפני המועד והוא שונה אותו על כל שדה של אילנות ואולי מדעתו למד מזה זה.

[השגת הראב”ד]: ועושין נברכת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא נמלט מן הטעות שטועין בו רבים שהם סוברים נברכת כמו עוגיאות וטעו טעיות גדולות הידועות לכל מבין וכי אינה אלא ענין חפירת הקבר וכן אמרו בירושלמי נברכת זו הבקיע וכן כל שהוא בה חפירה נקרא בקיע והוא החפירה שאנו עושין עכשיו למת והם היו עושין אותם לקבר שעה עד שיחפרו לו כוך או בנין נאה ואותו הבקיע עושין במועד עד לאחר שיעשה לו כוך או קבר לפי כבודו, עד כאן לשונו.

הלכה ה

עכברים שהן מפסידין את האילנות, צדין אותן במועד. בשדה האילן צד כדרכו. כיצד?

חופר ותולה המצודה. ואם היתה שדה לבן סמוכה לשדה האילן, צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, כדי שלא יכנסו לשדה האילן ויחריבוה. וכיצד צד בשינוי? נועץ שפוד בארץ ומכה בקורדום ואחר כך, מנתקו ונמצא מקומו גומא.

הלכה ו

כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג, בונה אותו מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו, ואם היה גוהה סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו.

הלכה ז

בונה אדם איצטבא לישב, או לישן עליה. הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו, מתקנן במועד כדרכו, בין של ברזל בין של עץ, שזה הפסד גדול הוא, שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות, נמצא מאבד כל מה שבבית, וכבר בארנו: שכל שיש בו הפסד אינו צריך שינוי.

הלכה ח

אין חופרין קבר להיותו מוכן למת שימות, ואין בונין אותו, אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו במועד. כיצד?

מוסיף ממדתו או מקצר במדתו, כדי שיהיה נכון לעת שיקבר בו.

[השגת הראב”ד]: ואין בונין וכו'

כתב הראב"ד גם זה טעות גדולה וקודם שימות המת למה מתקנין אותו כלל אלא הכל משימות המת, עד כאן לשונו.

הלכה ט

אין מפנין את המת ולא את העצמות מקבר לקבר לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד. ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים, אלא אם כן היה מפנהו בתוך שלו, מפנהו בשאר הימים אפילו ממכובד לבזוי.

הלכה י

אין מתליעין את האילנות ולא מזהימין את הנטיעות, ולא מגזמין, אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן בשמן. ועוקרין את הפשתה מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד. וקוצרין את הכשות, מפני שהיא ראויה להטילה לשכר במועד, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא

אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד, ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער את הצאן. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע מסייעין אותן ושוכרין שומר לנער את צאנם ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה. הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, ואם נעשה חצר כרפת בקר, מוציאין אותו לאשפה.

הלכה יב

המשוה פני הקרקע, אם מתכוון לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה, או שידוש בו מותר, ואם נתכוון לעבודת הארץ – אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו, אם לצורך העצים מותר, ואם לתקן הקרקע אסור. וכן הפותק מים לגנה, אם נתכוון שיכנסו הדגים מותר, ואם להשקות הארץ אסור. וכן הקוצץ חריות מן הדקל, אם נתכוון להאכיל לבהמה מותר, ואם נתכוון לעבודת האילן אסור. וממעשיו יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.

הלכה יג

תנור וכירים שאפשר שייבשו ויאפה בהן במועד, עושין, אותן ואם לאו אין עושין אותן. ובין כך ובין כך בונין על חרש של תנור ועל הכירה הטפילה שלהן ומסרגין את המטות. ונוקרין את הריחים ופותחים להן עין ומעמידין אותן ובונין אמת המים של ריחים.

הלכה יד

זופתין את החבית כדי שלא יפסד היין, וזופתין את הבקבוק מפני שאין בו טורח, וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפסד, ומחפין את הקציעות בקש כדי שלא יאבדו, ומרככין את הבגדים בידים, מפני שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים, מפני שהוא מעשה אומן. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טו

קוצצין צפורני חמור של ריחים ובונין אבוס לבהמה, וסוס שירכב עליו מותר ליטול צפרניו ולסרקו כדי ליפותו, ואין מרביעין בהמה במועד, אבל מקיזין לה דם ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלות ומשקים שאינן מאכל בריאים אלא לרפואה, מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד.

הלכה טז

אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה, אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר, ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון: כרים וכסתות וצלוחיות, אבל כלים שאינן לצורך המועד, כגון: מחרישה מן הלוטש או צמר מבית הצבע אין מביאין. ואם אין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו. ואם חושש להם שמא יגנבו, מפנן לחצר אחרת, אבל לא יביאם לביתו אלא בצנעה.

[השגת הראב”ד]: אין מפנין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בירושלמי משל אחרים בתוך שלו אפילו מנאה לכעורה שמחה הוא לאדם שהוא דר בתוך שלו ונ"ל אפילו מחצר אחרת ואע"פ שיש לדקדק על זה הירושלמי מן הגמרא נאה ומתקבל הוא, עד כאן לשונו.

הלכה יז

אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן, אינו רואה סימן ברכה לעולם. וגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו. לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

הלכה יח

לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים, כמו חולו של מועד. והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג: מקום שנהגו לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.

הלכה יט

ואפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחיל בתחלה לעשות מלאכה בארבעה עשר, אע"פ שהוא יכול לגמרה קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין בהם במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות, ואלו הן: החייטין, והספרין, והכובסין, אבל שאר אומניות אם התחיל בהן קודם ארבעה עשר הוא שיגמור עד חצות, שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה.

[השגת הראב”ד]: ואפילו מקום שנהגו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא כן צורת ההלכה אלא לר' מאיר (פסחים נה) כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד אפילו במקום שלא נהגו לעשות ושלא לצורך המועד עושין במקום שנהגו לעשות ואתו רבנן למימר דהנך ג' אומניות אתחולי נמי מתחלינן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות ולהתיר באו ולא לאסור מדלא קאמר וחכמים אומרים אין עושין אלא שלש אומניות וכו' וכן מפורש בתוספתא וכן כתב הרב ז"ל והוא העיקר, עד כאן לשונו.

הלכה כ

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה. נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור. לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו, בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת.

הלכה כא

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר חצות, אע"פ שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאים אותו לאשפה, ומושיבין שובכין לתרנגולים. תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יתר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר, כדי שלא יפסדו הביצים, ובמועד אין מושיבין, אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה.

בריך רחמנא דסייען.