הלכות תעניות פרק ב

הלכה א

אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר.

הלכה ב

כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת, כמו שאמרנו, חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפילו בשבת, אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת.

הלכה ג

על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד?

גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם גזרה אפילו במצוה קלה הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם – מתענין, אבל אין מתריעין אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן.

הלכה ד

על החרב כיצד?

אפילו חרב של שלום, כגון שערכו מלחמה גוי עם גוי ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה הרי זו צרה ומתענין עליה, שנאמר: וחרב לא תעבור בארצכם מכלל, שראיית המלחמה צרה.

הלכה ה

ועל הדבר אי זו היא דבר?

עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר היו בה אלף ויצאו ממנה ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה אין זה דבר. וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה.

הלכה ו

היה דבר בארץ ישראל מתענין שאר גליות ישראל עליהן. היה דבר במדינה ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו.

הלכה ז

אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת. כיצד?

נראתה בעיר ביום הרי זו משולחת, נראתה בשדה ביום, אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם הרי זו משולחת, ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זו משולחת, לא רדפה אחריהם אינה משולחת. ואם היה באגם אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהם ואכלה אחד מהן, אבל אם אכלה שניהם באגם אינה משולחת, מפני שזה הוא מקומה ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת.

הלכה ח

בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והן מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיעה למדה זו אינה משולחת, שאלו בני אדם הם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות.

הלכה ט

שאר מיני רמש הארץ ורמש העוף ששולחו והזיקו, כגון: שילוח נחשים ועקרבים, ואין צריך לומר צרעין ויתושין והדומה להן אין מתענין עליהם ולא מתריעין, אבל זועקין בלא תרועה.

[השגת הראב”ד]: שאר מיני רמש וכו'

אמר אברהם: אם היו נושכין וממיתין אפילו צרעין ויתושין וזבובים כי כלם שלוחי המקום הם, עד כאן לשונו.

הלכה י

על הארבה ועל החסיל אפילו לא נראה מהן אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, מתענין ומתריעין עליהן, ועל הגובאי בכל שהוא, אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד.

[השגת הראב”ד]: אבל על החגב וכו'

אמר אברהם: אלא חגב ידוע להם שאינו מזיק אבל שאר מינין מזיקים הן שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה"ה לסלעם וחרגול ועכשיו שאין אנו מכירין את מיניהם על כלן מתריעין, עד כאן לשונו.

הלכה יא

על השדפון ועל הירקון משיתחיל בתבואה, ואפילו לא התחיל אלא במקום קטן כמלוא פי תנור גוזרין עליו תענית ומתריעין.

הלכה יב

על המפולת כיצד?

הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים שאינן עומדים בצד הנהר הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש, ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין והורגין מתענין ומתריעין עליהן.

הלכה יג

על החליים כיצד?

הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון: אסכרה או חרחור וכיוצא בהן והיו מתים באותו החולי הרי זו צרת צבור וגוזרין לה תענית ומתריעין. וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח ואם פשט ברוב הצבור מתענין ומתריעין עליו, אבל חכוך יבש צועקים עליו בלבד.

הלכה יד

על המזונות כיצד?

הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון: כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן עד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה ואחר כך ימצא לוקח הרי זו צרת צבור ומתריעין עליה וזועקין עליה בשבת.

הלכה טו

על המטר כיצד? הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצרו להן הרי אלו מתפללין עליהן, שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן. ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים, מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים ורוב הגשמים טובה להן ואין מתענין להעביר הטובה.

הלכה טז

תבואה שצמחה ונמנע המטר והתחילו צמחין לייבש הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים או עד שייבשו הצמחים. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל שהוא זמן פריחת האילנות שם ולא ירדו גשמים  הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים הראויין לאילנות או עד שיעבור זמנם.

הלכה יז

וכן אם הגיע זמן חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות, השיחין והמערות הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות, ואם אין להם מים לשתות מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה.

הלכה יח

פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים הרי זו מכת בצורת ומתענים וזועקים עד שירדו הגשמים או עד שיעבור זמנם.