הלכות תעניות פרק ה

הלכה א

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות,שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

הלכה ב

ואלו הן: יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן,

ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק,

וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

הלכה ג

ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח. ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר: ציון שדה תחרש.

הלכה ד

וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה: (זכריה ח') צום הרביעי וצום החמישי וגו'.

צום הרביעי  זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחדש הרביעי,

וצום החמישי זה תשעה באב, שהוא בחדש החמישי.

וצום השביעי זה שלשה בתשרי, שהוא בחדש השביעי.

וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.

הלכה ה

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות.

ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר: (אסתר ט לא) דברי הצומות וזעקתם ואם חל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא י"א, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה. ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.

הלכה ו

משיכנס אב ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.

הלכה ז

תשעה באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

שאכל ערב תשעה באב אחר חצות, אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום.

הלכה ט

זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.

הלכה י

עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים. ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כיום הכפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו. ואמרו חכמים: שהעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם.

הלכה יא

תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים. ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובגמרא ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן בטלין בו ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש.

הלכה יב

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור: שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף הכתלים.

הלכה יג

וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

הלכה יד

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.

הלכה טו

ואחר כך גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה. וכן גזרו על עטרות כלות, אם היו של כסף או זהב אבל של גדיל מותר לכלה.

הלכה טז

מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר: ערי קדשך היו מדבר וקורע, ראה ירושלים בחורבנה אומר: ציון מדבר וגו' בית המקדש בחורבנו, אומר: בית קדשנו ותפארתנו וגו' וקורע. ומהיכן חייב לקרוע?

מן הצופים, וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים.

הלכה יז

כל הקרעים האלו כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם, אבל רשאי הוא לשללן למללן ללקטן ולתפרן כמין סולמות.

[השגת הראב”ד]: כל הקרעים וכו'

אמר אברהם: לא נראה כן מן הגמרא שהרי שנו בתוספתא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי וכל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו לא השוו אבל שיקרע בחוץ לעיני העם גם לזה הושוה הנשיא בלבד, עד כאן לשונו.

הלכה יח

היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך שלשים יום אינו קורע קרע אחר, ואם לאחר שלשים יום חוזר וקורע.

הלכה יט

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

בריך רחמנא דסיען.