הלכות תעניות פרק א

הלכה א

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר: על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר: כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

הלכה ב

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: עונותיכם הטו וגו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

הלכה ג

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

הלכה ד

ומדברי סופרים: להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו, זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר: בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

הלכה ה

תעניות אלו שגוזרין על הצבור מפני הצרות, אינן יום אחר יום שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בדבר זה. ואין גוזרין בתחלה תענית, אלא בשני בשבת ובה' שלאחריו ובשני שלאחריו, וכן על הסדר הזה: שני וחמישי ושני, עד שירוחמו.

הלכה ו

אין גוזרין תעניות על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהן לא בשופר ולא בחצוצרות ולא זועקים ומתחננים בהם בתפלה, אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה גוי או נהר או ספינה המטרפת בים. אפילו יחיד הנרדף מפני גוי מפני ליסטים ומפני רוח רעה (מתענין עליהם בשבת ו)זועקין ומתחננים עליהם בתפלה, אבל אין תוקעין אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן.

הלכה ז

וכן אין גוזרין תענית בתחלה בראשי חדשים, או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד, ואם התחילו להתענות על הצרה, אפילו יום אחד, ופגע בהן יום מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית.

הלכה ח

תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים. ומותרין לאכול בלילה, אע"פ שמתענין למחר, חוץ מתעניות המטר כמו שיתבאר. וכל תענית שאוכלין בה בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן, אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל.

הלכה ט

כשם שהצבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד?

הרי שהיה לו חולה, או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו, ואומר: עננו וכו' בכל תפלה שמתפלל. ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים.

הלכה י

כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום אינה תענית. כיצד מקבלה?

כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה: מחר אהא בתענית, וגומר בלבו להתענות למחר. ואף על פי שהוא אוכל בלילה, לא הפסיד כלום. וכן אם גמר בלבו וקבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים זה אחר זה, אע"פ שהוא אוכל כל לילה ולילה לא הפסיד תעניתו, ואינו צריך כוונה לכל יום ויום מבעודו.

הלכה יא

קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר בלבד והתענה, ובלילה נמלך להתענות ביום שני, אף על פי שלן בתעניתו אינה תענית, מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום, ואין צריך לומר שהיה אוכל ושותה בלילה והשכים בבקר ונמלך להתענות שאין זו תענית כלל.

הלכה יב

הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל עננו בכל תפלה, אף על פי שלא קיבלה מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת.

הלכה יג

מתענה אדם שעות, והוא, שלא יאכל כלום שאר היום. כיצד?

הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן עננו, שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות.

[השגת הראב”ד]: וכן אם אכל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין זה כלום שהרי אמרו והוא שלא טעם כלום כל אותו היום ועוד אמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. המימרא הראשונה מיעטה שאם אכל בחצי היום ורצה להתענות עד הערב לאו כלום היא כי מאחר שאכל שוב אינו מתענה. והמימרא השניה באה למעט מי שאמר אפילו בערב הריני בתענית עד חצי היום כי מאחר שלא יצא עליו היום בעינוי קבלתו לאו כלום היא, עד כאן לשונו.

הלכה יד

כל השרוי בתענית בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר: מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית, והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט, שכח ואכל משלים תעניתו.

[השגת הראב”ד]: שכח ואכל וכו'

אמר אברהם: ירושלמי בשאמר יום זה אבל אם אמר יום סתם אבד תעניתו, עד כאן לשונו.

הלכה טו

יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא, על צרה ועברה הרי זה משלים תעניתו. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים תעניתו. הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עידונין בעצמו.

הלכה טז

צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להן גשמים, אם קודם חצות ירדו לא ישלימו, אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקוראין הלל הגדול, שאין אומרין הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, ואם אחר חצות, הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן. וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה, אם קודם חצות לא ישלימו, ואם אחר חצות ישלימו.

[השגת הראב”ד]: על צרה ועברה וכו'

אמר אברהם: סובר זה המחבר לחלק בין יחיד לציבור ואנו אומרים אחד יחיד ואחד צבור על כל צרה שעברה משלימים תעניתם חוץ מתענית של גשמים שאין צרה עוברת גמורה אלא צרת גשמים שהיא לשעתה, עד כאן לשונו.

הלכה יז

בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצי היום, ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה, שנאמר: מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה, ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם.