הלכות נדרים פרק ג

הלכה א

ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי: שבשבועת ביטוי אין שבועה חלה על שבועה, ובנדרים יחול נדר על נדר, המתפיס בשבועה – פטור, ובנדרים – חייב, אין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, ונדרים חלות על דברי מצוה כדברי הרשות, שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש.

הלכה ב

כיצד יחול נדר על נדר?

האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו, הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג

כיצד המתפיס בנדרים חייב?

שמע חברו שנדר ואמר: ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חברו. שמע השלישי זה שאמר ואני ואמר: ואני, אפילו היו מאה וכל אחד מהן: אומר ואני בתוך כדי דבורו של חברו הרי כולן אסורין.

הלכה ד

וכן האומר: הבשר הזה עלי אסור, וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים: והפת הזאת כבשר הזה הרי הפת נתפשה ונאסרה. חזר ואמר: ודבש זה כפת הזאת ויין זה כדבש זה, אפילו הן מאה כולן אסורין.

הלכה ה

הרי שמת אביו או רבו היום ונדר שיצום אותו היום וצם, ולאחר שנים אמר: הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו הרי זה אסור לאכול בו כלום, שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו. וכן כל כיוצא באלו.

הלכה ו

כיצד חלים הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות?

האומר: הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו, והרי התפילין אסורות בנטילה עליו הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל – לוקה, וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שהוא חייב בקרבן, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה?

שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו. נמצא: הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני.

הלכה ח

כשאתה מתבונן בכתוב תמצא, שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה. שהרי אומר בשבועת ביטוי: להרע או להיטיב בדברי הרשות, כמו שבארנו: שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן. ובנדרים הוא אומר: ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות.

הלכה ט

הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה, כמו שבארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יוה"כ הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים.

[השגת הראב”ד]: הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום

אמר אברהם: דוקא בשאמר עלי אבל אמר הריני בתענית היום אסור.

הלכה י

כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש?

האומר: דבורי עליך קרבן אינו אסור מלדבר עמו, שהדבור אין בו ממש. וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך אין זה כאומר פירותי אסורין עליך או פירותי קרבן עליך שהן אסורין עליו. לפיכך האומר לחברו: קרבן שאיני מדבר עמך, או שאיני עושה עמך, או שאיני מהלך עמך, או שאמר: קרבן שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, או שאמר לאשתו: קרבן שאיני משמשך-  אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר: דבורי והלוכי ועשייתי ושמושי קרבן, שהן דברים שאין בהן ממש.

הלכה יא

אבל האומר יאסר פי לדבורו וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהן. לפיכך האומר לחברו: קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור. וכן האומר: הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני או אם לא אדבר עמו ועבר על דברו חייב בקרבן. וכן אם נדר: דברתי ולא דברתי וכיוצא בהן שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהם, אלא נדרי הקדש.

הלכה יב

הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן, אע"פ שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.