הלכות נדרים פרק ו

הלכה א

האומר לחברו: הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי, או הנאה המביאה לידי מאכלי אסורה עליך הרי זה הנאסר לא ישאל מן האסור לו נפה וכברה ורחיים ותנור וכל דבר שעושין בהן אוכל נפש, אבל משאילו נזמים וטבעות וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות.

הלכה ב

מקום שדרכן שאין משאילין כלים אלא בשכר אסור לשאול ממנו אף כלים שאין עושין בהן אוכל נפש. הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר ושאל ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש כדי להראות בהן בפני אחרים עד שיהנה מהם, או שבקש לעבור בארצו כדי שילך במקום שיהנה בו הרי זה אסור מספק, לפיכך אם עבר אינו לוקה.

הלכה ג

אין בין מודר הנאה מחברו למודר ממנו הניית מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש במקום שמשאילין אותם שם בחנם.

הלכה ד

ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון, בין בנדר בין בשבועה מותר לו שיתן שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו. שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום, אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינה בכלל אסור הנייה. לפיכך מותר לו לזון את אשתו ואת בניו ועבדיו אפילו הכנענים, אף על פי שהוא חייב במזונותם. אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה, שכל שמוסיף בבשרה היא הנייה שהגיע ליד ראובן.

הלכה ה

היה שמעון כהן הרי הוא מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן מדעתה, אבל אם היתה נערה, שהרי עדיין היא ברשותו – אסור, שזה כמוסר לו שפחה לשמשו.

הלכה ו

ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו מדעתו. כיצד מדעתו?

כגון שאמר ראובן: כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו, שהרי עושה אותו שליח וזה הנייה לו.

הלכה ז

ומלמדו תורה שבעל פה, שהרי אסור ליטול עליה שכר, אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר. ואם אין דרכן שם ליטול שכר על תורה שבכתב הרי זה מותר. ובין כך ובין כך מותר ללמד את בנו.

הלכה ח

חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו. ובמקום שנוטל שכר מי שישב עם החולה לצוות לו לא ישב שמעון אלא מבקרו ועומד. ומותר לו לרפאתו בידו שזו מצוה היא.

הלכה ט

חלתה בהמת ראובן לא ירפא אותה שמעון, אבל אומר לו: עשה לה כך וכך. ורוחץ עמו באמבטי גדולה, אבל לא בקטנה, מפני שמהנהו בשעה שמגביה עליו המים. וישן עמו במטה בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים מפני שמחממו. ומסב עמו על המטה, ואוכלין על שולחן אחד, אבל לא מקערה אחת ולא מאבוס שלפני הפועלים, שמא יניח שמעון חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה, כדי שיאכל אותה ראובן או יקרב אותה לפניו ונמצא מהנהו. וכן בפירות שבאבוס. אבל אם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעה"ב יחזור בעה"ב ויניחנה לפני ראובן הרי זה מותר, ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו.

[השגת הראב”ד]: אבל אם אכל שמעון וכו'

אמר אברהם: זה הפירוש לא ידעתי מאין לו ובירושלמי ומן הכוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנן דהכא אמרין מליי מיסירוס קדחין ושתיין ומחזירין וכן פירשו בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר וכל זה אינו משל מדיר אלא אם אחר משקה אותם מותרין לשתות מכוס אחד גדול או מתמחוי גדול ויין קונדיטון יספיק לאדם במעט.

הלכה י

ומותר ראובן לשתות כוס של תנחומין מידו של שמעון משל ראובן, וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנייה.

[השגת הראב”ד]: וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה

אמר אברהם: ואיך אין בה הנייה אלא שיש בו חיי נפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד והיא מצוה.

הלכה יא

ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו.

הלכה יב

היה לשמעון מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר, אם היה לשמעון בהן תפיסת יד, כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותה מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הרי זה מותר.

הלכה יג

ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפילו בשביעית שהכל הפקר, שהרי לפני שביעית נדר אבל אם נדר בשביעית אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה, אבל לא יכנס לשדה אע"פ שהקרקע הפקר, גזירה: שמא ישהה שם אחר שיאכל, ולא הפקירה אותה תורה אלא כל זמן שהפירות בתוכה.

הלכה יד

במה דברים אמורים?

כשאמר לו: הניית הנכסים האלו אסורין עליך, אבל אם אמר לו: הניית נכסי אסורין עליך, או שנשבע ראובן או שנדר מנכסי שמעון כיון שהגיעה שביעית אוכל מפירות שדהו, שהרי יצאו מרשות שמעון, אבל לא יכנס לשדהו מן הטעם שבארנו.

הלכה טו

נאסרה על ראובן הניית מאכל שמעון בלבד, אם לפני שביעית נאסרה בין בנדר בין בשבועה הרי זה יורד לתוך שדהו, אבל אינו אוכל מפירותיו, ואם בשביעית נאסרה יורד ואוכל מפירותיו, שאין פירות אלו של שמעון אלא של הפקר הן.

הלכה טז

ואסור לראובן להשאיל לשמעון, גזירה: שמא ישאל ממנו והרי הוא אסור בהנאתו. וכן אסור להלוותו, גזירה שמא ילוה ממנו. ולא ימכור לו, גזירה: שמא יקח ממנו.

הלכה יז

נזדמנה לו מלאכה עמו, כגון שהיו קוצרים כאחד עושה ברחוק ממנו, גזירה: שמא יסייענו. המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הרי האב מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין.

[השגת הראב”ד]: המדיר את בנו כו'

אמר אברהם: הוא מפרש הדירו הנייה מפני שאינו עוסק בתורה ויש פירוש טוב מזה שהדיר תשמיש בנו על עצמו מפני שלא יתבטל מתלמוד תורה ואעפ"כ מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק את הנר וכו' לפי שאין בתשמיש זה בטול תורה.

הלכה יח

מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו הרי זה מותר לו לכתוב בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו. וכזה הורו הגאונים.