הלכות נזירות פרק א

הלכה א

הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר, שנאמר: כי ידור נדר נזיר וגו'. ומצות עשה שיגדל שער ראשו, שנאמר: גדל פרע שער ראשו, ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה, שנאמר: תער לא יעבור על ראשו. וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו.

הלכה ב

עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים: אחת משום לא יחל דברו, שכולל כל הנדרים, ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורין איסור מיוחד על הנזיר.

הלכה ג

נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו, הרי זה עושה שלש מצות עשה: האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו, שנאמר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'.

הלכה ד

האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו. ואין לוקין על לאו זה.

הלכה ה

אין אומרין בנזירות: עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר, אע"פ שהן עניינות רחוקות ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר.

הלכה ו

כיצד?

הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר: אהיה הרי זה נזיר, הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש ואמר: אהיה כמו זה. וכן אם אחז בשערו ואמר: אהיה נאה, או אהא מכלכל, או אהא מסלסל, או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל, או הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר, והוא שיגמור בלבו להזיר.

הלכה ז

אמר הרי עלי צפרים, אף על פי שהיה נזיר עובר לפניו ואע"פ שהיה בלבו להזיר אינו נזיר והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום.

הלכה ח

כל כנויי נזירות כנזירות. כיצד?

מקומות העלגים שמשנין את הדבור ואמר שם הריני נזיק, נזיח, פזיח הרי זה נזיר.

הלכה ט

האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד, או הריני נזיר מן התגלחת, או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו. ואף על פי שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד, הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור.

הלכה י

אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן הרי זה אסור בהן ואינו נזיר.

[השגת הראב”ד]: אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'

אמר אברהם: זה אינו מחוור דסתם מתני' דלא כרבי נתן דקאמר לבית הלל נדור ואינו נזיר.

הלכה יא

מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר: הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור. ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר: הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה.

הלכה יב

וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו ואמר: הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו חייב בנזירות, שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי. ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב.

הלכה יג

האומר: הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערי הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל.

הלכה יד

נדר בנזיר ואמר: לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשת מינין, וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן.

[השגת הראב”ד]: וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהן אסור בכולן

אמר אברהם: אומר אני שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה אבל כשאמרו אסור לא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו מזה הדרך וכן עיקר.

הלכה טו

אמר: יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו, אבל היה בדעתו שמותר לי לשתות אני היין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים הרי זה אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאינם צריכין שאלה לחכם, כמו שבארנו.

[השגת הראב”ד]: מפני שאלו בכלל נדרי שגגות וכו'.

אמר אברהם: בגמרא אמרו שהן נדרי אונסין וכן עיקר.

הלכה טז

האומר הרי ידי נזירה, הרי רגלי נזירה לא אמר כלום, הרי ראשי נזיר כבדי נזירה הרי זה נזיר.

זה הכלל: כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר: הרי הוא נזיר הרי זה נזיר.

הלכה יז

האומר: הריני נזיר כשיהיה לי בן, אם נולד לו בן זכר הרי זה נזיר, אבל אם נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס אין זה נזיר. אמר: הריני נזיר כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר. הפילה אשתו אינו נזיר, חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר.