הלכות נזירות פרק ב

הלכה א

הנודר בנזיר בשוגג או באונס, או שנדר לזרז חברו או דרך הבאי הרי זה פטור בשאר נדרים. ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים.

הלכה ב

מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביאם במלאת ימי נזרו, מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר, ואם אחר שנגנבה או שאבדה או שמתה נזר אינו נזיר, שזה נזר בטעות.

הלכה ג

המתפיס בנזירותו הרי זה נזיר, כמו שבארנו בדין כל המתפיס בנדר.

הלכה ד

היה נזיר עובר לפניו ואמר: הריני כזה הרי זה נזיר. נדר חברו בנזיר ואמר הוא: פי כפיו מיין או שאמר: שערי כשערו מלהגזז הרי זה נזיר. וכן אם שמע ואמר: ואני בתוך כדי דבור [ושמע שלישי בתוך כדי דבור] של שני ואמר: ואני, ואפילו הן מאה כולן נזירין.

הלכה ה

האומר: הריני נזיר כשיהיה לי בן וחברו אמר ואני הרי חברו נזיר מיד.

[השגת הראב”ד]: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חברו ואמר ואני הרי חברו נזיר מיד

אמר אברהם: תמה אני מאין הוציא זה כי מלשון הגמ' או כשיהיה לו בן למתפיס או כשיהיה לו בן לנודר הראשון אבל נזירות מיד ליכא למתפיס תו אמרינן בגמרא את"ל אגופיה משמע כלומר גם אני כשיהיה לו בן אהיה נזיר קאמר אבל לא על הבן הנודר הראשון אמר לחברו הריני נזיר כשיהיה לך בן ואמר לו חברו ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר גם אני כשיהיה לי בן אהיה נזיר או דילמא על הבן של אותו חבר קאמר שיהא גם הוא נזיר דאמר רחימנא ליך כותך ואת"ל כל באפי דההוא חברו כסיפא ליה מילתא ואההוא חבר קאמר לומר דרחים ליה כוותיה ועל הבן של אותו חבר יהיה נזיר אלא אם אמר שלא בפני חברו הריני נזיר שיהיה לפלוני בן ואמר זה ואני מי אמרינן הואיל ושלא בפניו אנפשיה קאמר כלומר כשיהיה לי בן או דילמא שלא בפניו נמי רחימנא ליה כותך קאמר ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו ליה כולהו בתיקו וכיון דלא פליט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד דמני שתי נזירות חד לבן חברו וחד לבן עצמו כן השכל מורה.

הלכה ו

האומר לחברו: הריני נזיר כשיהיה לך בן, ושמע חברו ואמר: ואני אין זה נזיר, שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה, שהרי הוא בוש ממנו.

הלכה ז

האומר: הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן, ושמע חברו ואמר: ואני הרי זה ספק: שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותו כמותך, וספק נזירות להקל.

הלכה ח

שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדן ואמר אחד מן השנים: זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חברו: ראובן הוא. ואמר זה: הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר: הריני נזיר אם יהיה שמעון. הגיע אליהם והרי הוא ראובן הרי זה נזיר, ואם היה שמעון הרי חברו נזיר כמו שנדרו, וכן כל כיוצא בזה. לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידעו מי הוא אין אחד מהן נזיר.

הלכה ט

וכן האומר: הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור, והלך למודדו ומצאו שנגנב או שאבד אינו נזיר, וכן כל כיוצא בזה, שספק נזירות להקל.

הלכה י

היו מהלכין בדרך וראו את הכוי מרחוק ואמר אחד מהם: הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחר: הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחר: הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד: הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי כולם נזירים. מפני שהכוי יש בו דרכים שוה בהן לחיה ויש בו דרכים שוה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה. והוא הדין אם ראו אנדרוגינוס ונחלקו בו אם הוא איש או אשה ונדרו על דרך שנדרו אלו בכוי הרי כולם נזירים, שהאנדרוגינוס יש בו דרכים שוה בהן לאיש ודרכים שוה בהן לאשה, ודרכים שאינו שוה בהן לא לאיש ולא לאשה ודרכים שהן שוין לאיש ולאשה.

הלכה יא

וכל הדרכים האלו בעניני המצות ולא בטבעו ותולדתו. וכן דרכי הכוי בעניני המצות, לא בטבעו ותולדתו. כיצד?

דמו טעון כיסוי כחיה וחלבו אסור כבהמה, והרי הוא כלאים עם הבהמה וכן עם החיה כאילו אינה חיה ולא בהמה, וטעון שחיטה כבהמה וחיה. ויש בו דרכים אחרים וכל אחד מהן יתבאר במקומו. וכן אנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים ומטמא באודם כנשים, ואינו נמכר בעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים, וההורגו נהרג עליו כאנשים וכנשים. ויש בו דינים אחרים וכל אחד יכתב במקומו.

הלכה יב

וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים ואמר אחד: הריני נזיר שאלו פקחין, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו פקחין, ואמר אחר: הרי אני נזיר שאלו סומין, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו סומין, ואמר אחר: הריני נזיר שאלו פקחין וסומין, ואמר אחר: הריני נזיר שאין אלו לא פקחין ולא סומין הרי כולם נזירים. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג

קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות, כשאר הנדרים. והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר, אע"פ שלא בא לעונת נדרים. ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.

[השגת הראב”ד]: קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו

אמר אברהם: דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא ור' יוחנן ורשב"ל פליגי ור' יוחנן ורשב"ל סבירא להו דאורייתא פ' יוצא דופן.

הלכה יד

כיצד?

האב שאמר לבנו הקטן: הרי אתה נזיר, או שאמר: בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר ושתק הבן הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים.

הלכה טו

לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגלח שערו או שגלחוהו קרוביו, שהרי נעשה מעשה שגלה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו הרי זה אינו נזיר. ועד מתי יש לו להדירו?

עד שיגדיל ויעשה איש.

הלכה טז

הגוי אין להן נזירות, שנאמר: דבר אל בני ישראל.

הלכה יז

נשים ועבדים יש להן נזירות והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה, כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים, ואם לא כפה אותו נוהג נזירות.

הלכה יח

נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך אין רבו צריך לכופו, מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו נדר. למה הדבר דומה?

לאוסר פירות אחרים עליהם. אבל אם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכופו. נדר עבדו בנזירות ואמר לו: מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו, ואם הפר יצא לחירות.

[השגת הראב”ד]: נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וכו'

אמר אברהם: כל זו הפסקא אינה כלום וטעות הוא שטעה בלשון המשנה וכך הוא לשון המשנה העיקרי הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו עבר מנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה והפר לעבדו לאו דוקא לשון הפרה אלא אפי' כפאו ואמר לו שתה אם לא שתה ויצא לחירות משלים וי"ל דוקא כשהפר ולא כפה מפני שאין הפרה לגבי עבד כלום אבל אם כפאו אף על פי שלא שתה כשיצא לחירות אינו משלים שכבר בטלו ולא נהירא אלא אפי' בשכפאו משלים לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות שחלה עליו נזירות כשיצא

הלכה יט

עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו הרי זה אסור לשתות יין, כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו. נזר והשלים נזירותו וגלח ולא ידעו רבו ואח"כ יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו, אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו. נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא.

[השגת הראב”ד]: עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מנגד רבו הרי זה אסור לשתות יין

אמר אברהם: דלא כהלכתא שהרי ר"מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה

[השגת הראב”ד]: אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא

אמר אברהם: אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו עד שלא גלח לומר שמביא קרבנותיו ומגלח ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפילו בשכפאו רבו ונראה לי בשכפאו כשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא ולמה סותר והכי איתא בירושלמי.

הלכה כ

נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

הלכה כא

אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר. לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

[השגת הראב”ד]: לפיכך מי שנדר בזהרי זה בח"ל כופין אותו לעלות לא"י

אמר אברהם: למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל ואסור להזיר בכל מקום.

הלכה כב

וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו, ואע"פ שאין ימים אלו עולין לו, ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה לוקה.