הלכות נזירות פרק ה

הלכה א

שלשה מינין אסורין לנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן, בין פרי בין פסולת פרי, אבל השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר. ושכר זה שנאסר עליו בתורה. הוא השכר של תערובת היין.

הלכה ב

היוצא מן הגפן כיצד?

נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא: ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא: הזגין והם הקליפה החיצונה, או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה. וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה. אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר, שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין.

הלכה ג

כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה. כיצד?

הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים, או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית – לוקה. וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל מן הכל כזית – לוקה. וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה.

הלכה ד

דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר. כיצד?

יין שנתערב בדבש אף על פי שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובת, וכן הצמוקין שדרסן עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובת אינו לוקה, עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים ואכל כשלש ביצים, כשאר האיסורין השוים בכל אדם, כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה ה

וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה. ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה: וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין, והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

הלכה ו

נתערב יין וכיוצא בו בדבש ואין שם טעם יין הרי זה מותר לנזיר, לא יהיה זה חמור מחלב ודם.

[השגת הראב”ד]: נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים

אמר אברהם: בעל ההלכות לא אמר כן אלא אסור מן התורה אבל אין לוקין עליו ומסתברא כוותיה וכבר כתבנו ראיות לדבריו.

הלכה ז

היה בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, ומכין אותו אם אכל מכת מרדות.

הלכה ח

נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא, ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו שהוא שוה בכל הנדרים. וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים: אחת משום זג או משום ענבים ואחת משום לא יחל דברו. והוא הדין לנזיר שגלח או נטמא שהוא לוקה שתים: אחת על האסור המיוחד בו ואחת על האסור השוה בכל הנדרים שהוא: לא יחל דברו.

[השגת הראב”ד]: נזיר שאכל כזית ענבים וכו' ולוקה מלקות ששית משום לא יחל שהוא שוה בכל הנדרים

אמר אברהם: ולמה הניח לאו שבכללות שהרי רבא מחייבו והוא מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' אלא שהגרסאות מתחלפות דבבבא מציעא ופסחים אביי הוא דאמר אין לוקין ובנזיר הוא בחלוף.

הלכה ט

נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שאינו חייב על היין בפני עצמו. ועל החומץ בפני עצמו שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך: חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, כלומר: לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השכר ואפילו החמיצו. והואיל ולא כפל אלא החומץ שהוא שם אחד אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

[השגת הראב”ד]: נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ

אמר אברהם: זה אינו מחוור והלא שני שמות הם ולמדו לכל איסורי נזיר מלחים ויבשים מה הללו שהן מין אחד והן שני שמות וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל וכו' ויין וחומץ שני שמות ושני מינים הם כדאיתא בבבא בתרא אבל חומץ יין וחומץ שכר מין אחד ושם אחד הן תרווייהו חלא מיקרו והכי איתא בע"ז.

הלכה י

נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו אע"פ שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת דלא יחל דברו, כמו שבארנו. ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו: אל תשתה אל תשתה, והוא שותה חייב על כל אחד ואחד. מדברי סופרים: שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים: סביב לכרם לא יקרב.

הלכה יא

נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג, והוא, שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו – לוקה. אחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר: תער לא יעבור על ראשו ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה, שאין זה כעין תער.

הלכה יב

העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה, אלא ביטל מצות עשה, שנאמר: גדל פרע שער ראשו.

הלכה יג

נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו: אל תגלח אל תגלח, והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת.

הלכה יד

נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש, שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה, מפני שמשרת את השער ודאי, ואם עשה כן אינו לוקה.

הלכה טו

נזיר שנטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליהן, כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה.

[השגת הראב”ד]: נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' במה דברים אמורים בשנטמא ופירש

אמר אברהם: עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת רב יוסף טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת אחר פטור אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים ודוקא בבת אחת כגון שנכנס לבית שיש בו גוסס ושהה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בבת אחת חייב שתים ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה והא דאמר רב הונא נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכיון דקי"ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה.

הלכה טז

נטמא למת פעמים הרבה, אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אותו אלא אחת, ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה כל אחת ואחת.

הלכה יז

במה דברים אמורים?

בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת, אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה, שהרי מחולל ועומד.

הלכה יח

נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים: אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו, שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבוא כולו.

הלכה יט

נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה, והוא, שישהא שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש.

הלכה כ

המטמא את הנזיר, אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה. ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר?

לפי שנאמר: וטמא את ראש נזרו, אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

הלכה כא

נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה. וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר. הא למדת: שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות: משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו, ומשום לא יבוא, אם היתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שבארנו.