הלכות נזירות פרק ו

הלכה א

נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד, וכן אם גלח מיעוט שער ראשו בין בשוגג בין במזיד. נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה, אפילו גלחוהו ליסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע, ואחר כך מתחיל למנות.

הלכה ב

כיצד?

נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין.

הלכה ג

נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו גוי באונס סתר הכל. ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר: והימים הראשונים יפלו. ואפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל.

הלכה ד

נטמא אחר יום מלאת שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא סותר שלשים בלבד. וכיצד יעשה?

מביא קרבנות טומאה כשיטהר ומגלח תגלחת טומאה, ומתחיל למנות נזירות שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנות טהרה. ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר כלום, אלא יביא שאר קרבנות טהרה שלו כשיטהר.

הלכה ה

נטמא ביום שלאחריו שהוא יום שראוי לגדל שער, או גלח אחר מלאת הרי זה אינו סותר כלום אע"פ שעדיין לא גלח, שהרי שלמה הנזירות וכל שנטפל לה.

הלכה ו

נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר, אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו, שנאמר: והימים הראשונים יפלו עד שיהיו שם שני ימים ראשונים. לפיכך אם נטמא משלישי והלאה סותר כל הקודמין.

הלכה ז

נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות, ואם נטמא פעם אחרת או שתה יין או גלח – לוקה. ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה שלישי ושביעי ויטבול בשביעי, ויום שביעי שלו עולה לו ממנין נזירות לזה שנדר והוא טמא, אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

הלכה ח

מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו. ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם. ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

[השגת הראב”ד]: מי שנדר והוא בבית הקברות וכו' ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו

אמר אברהם: ואם התרו שלא יזיר א"צ שהייה.

הלכה ט

נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא, אף ע"פ ששהה שם אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות אם שהה.

[השגת הראב”ד]: אף על פי ששהה שם אינו לוקה כו'

אמר אברהם: אין דרך הסוגיא כן אלא הבעיא כך היא נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חברו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעינן שהייה או לא וכו' אלמא היכא דשהה לית בה ספקא דחייב מלקות ואם לא שהה הוי ספיקא.

הלכה י

יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותן הימים עולין לו. יצא והזה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבית הקברות אותן הימים שמנה עולין לו, ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין. ואם נטמא שם אחר שנכנס באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן מביא קרבן טומאה וסותר הימים הקודמין ומגלח תגלחת טומאה.

[השגת הראב”ד]: יצא מבית הקברות וכו' אין אותן הימים עולין לו

פירוש כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה.

הלכה יא

תגלחת טומאה כיצד היא?

הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת ומעריב שמשו. ומביא קרבנותיו בשמיני והן: שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם, וסותר כל הימים הקודמין ומתחיל למנות נזירותו. ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום.

הלכה יב

מאימתי מתחיל למנות?

משיביא חטאתו, אבל עולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות.

הלכה יג

הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר. טבל והעריב שמשו ואיחר קרבנותיו אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו כמו שבארנו.

הלכה יד

כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה אינו צריך לגלח על פתח המקדש ולא להשליך שערו על האש. ובין שגלח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה ואפרו אסור כאפר כל הנקברים. והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האשם יצא.

הלכה טו

נזיר שנטמא טומאות הרבה, בין שהתרו בו על כל אחת ואחת ובין שלא התרו בו על כל אחת ואחת אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד. במה דברים אמורים?

שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה, ואע"פ שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותן הימים אינו מביא אלא קרבן אחד, אבל אם נטמא וטהר והביא חטאתו ונטמא פעם שניה אחר שהביא חטאתו, אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות.

הלכה טז

נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו, אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל, ומביא קרבנות טומאה ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות אחרת ומביא קרבנות טהרה, ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר. ודבר זה הלכה מפי הקבלה.

הלכה יז

ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר הכל. נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים, אע"פ שלא גלח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר.

הלכה יח

אי זו היא טומאת התהום?

כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל הרוג – לא, שהרי יודע בו זה שהרגו.

[השגת הראב”ד]: אי זו היא טומאת התהום כו' אבל הרוג לא

אמר אברהם: בחיי ראשי אומר אני שלא עלה על דעת למעוטי הרוג שכבר אמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם אלא אעושה פסח קאי למעוטי טומאת התהום דזיבה.

הלכה יט

נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא מושקע בקרקעות מערה והמים על גביו הרי זה טומאת התהום שאינה ידועה. היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום במים באפלה ובנקיקי הסלעים אינה טומאת התהום.

הלכה כ

נזיר שנטמא במת וירד וטבל במערה והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעות המערה כשירד לטבול, אף על פי שהיא טומאה שאינה ידועה סתר הכל, מפני שהוחזק לטומאה וחזקת הטמא טמא עד שיטהר ודאי. ירד להקר הרי זה טהור עד שידע שנגע. נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזקת טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.