הלכות נזירות פרק ז

הלכה א

יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו: וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. ואח"כ יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים.

הלכה ב

ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בנינו של מת ואע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה ממת אחד, ועל הגולגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד ועל מלא חפנים רקב המת. אי זהו נצל?

זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה.

הלכה ג

ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כלו שלם. חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בשל מתכת אין לו רקב. ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, להוציא הרוג שהרי חסר דמו.

הלכה ד

קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהם מטמא. וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו. טחן את המת והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או [שהרקיב] מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב הכל הרי זה ספק, ואם נטמא לרקב זה הרי זה ספק טמא. וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מהשדרה או מן הגולגולת באהלן הרי זה ספק טמא.

הלכה ה

כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהיל הטומאה על הנזיר או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל אחד הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכלו שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח.

הלכה ו

וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה וסותר את הקודמים. ואין עצם כשעורה מטמא באהל, אבל נטמא באחת משנים עשר דברים הללו: בגוש ארץ הגויים, או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל השריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מטה או גמל וכיוצא בו, או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין, או שנטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאהל, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי הרי זה אינו סותר.

הלכה ז

אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו.

הלכה ח

נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי. ויראה לי, שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי, כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת. וכן יראה לי, שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים, כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו.

[השגת הראב”ד]: נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו' ימי טומאתו בכלים ממנין ימי נזירותו

אמר אברהם: כל זה אינו כלום אלא מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרו אלא בחיבורין חיבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב.

הלכה ט

נזיר שנצטרע והוחלט כל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה אין עולין לו מימי נזירותו, אבל ימי הסגר עולין לו. וכן אם זב בשרו בין איש בין אשה כל ימי זיבתן עולין להן, אף על פי שהן טמאין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא.

הלכה י

אין צריך לומר, שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות שימי טומאתו עולין לו ואינו סותר כלום, נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין, שהרי בנזירותו עומד ואע"פ שהוא טמא.

הלכה יא

הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות. כיצד?

מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות ואח"כ נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ביין. ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים.

הלכה יב

וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה?

היה מהלך בדרך ופגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו וקוברו. ודברים אלו דברי קבלה הן.

הלכה יג

נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אף על פי שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה, ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת שעה ואפילו היה נזיר עולם, והכהן קדושתו קדושת עולם.

הלכה יד

פגעו בו שני נזירים, אחד נזיר שלשים יום ואחד נזיר מאה יום יטמא נזיר שלשים. היה אחד נזיר לזמן קצוב והשני נזיר עולם יטמא הנזיר לזמן קצוב, שנזירות עולם קדושתו חמורה מזה.

הלכה טו

וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה?

נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו, שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר: במצורע: וגלח את כל שערו וגו'. וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה, אם יכול לקיים את שניהם – מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה, שנאמר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות?

מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן. ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא: תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.

[השגת הראב”ד]: ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו

אמר אברהם: אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי.