הלכות שבועות פרק א

הלכה א

ארבעה מיני שבועות הן:

שבועת ביטוי

ושבועת שוא

ושבועת הפקדון

ושבועת העדות.

שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה.

הלכה ב

ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר?

שאכלתי או שזרקתי אבן לים, או שדבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי או שלא זרק אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני. כיצד להבא?

שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא.

הלכה ג

נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שיאכל ולא אכל, או שאכלתי והוא לא אכל, שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר. ועל זה וכיוצא בו נאמר: לא תשבעו בשמי לשקר. ואם נשבע לשקר במזיד לוקה בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר: ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וגו'.

הלכה ד

שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות: האחת שנשבע על דבר הידוע שאין כן. כיצד?

כגון שנשבע על האיש שהוא אשה, ועל האשה שהוא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: וכן כל כיוצא בזה

כתב הראב"ד ז"ל שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע. עד כאן לשונו.

הלכה ה

השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השנים שהם שנים, וכן כל כיוצא בזה שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

הלכה ו

שלישית שנשבע לבטל את המצוה. כיצד?

כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז

רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות. כיצד?

כגון: שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה. כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ואם היה מזיד – לוקה, ואם היה שוגג פטור מכלום.

הלכה ח

שבועת הפקדון כיצד?

כל מי שיש ממון חברו בידו בין פקדון בין מלוה, או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון, ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר: לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון ושבועה זו היא הנקראת: שבועת הפקדון.

הלכה ט

ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה?

משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש. ומקריב אשם ודאי בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר: וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' והיה כי יחטא ואשם, ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב מזיד כשוגג.

הלכה י

והוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בשעת שבועה, אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואח"כ ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום. וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה אנוס ופטור.

הלכה יא

אם כן היאך היא שגגת שבועת הפקדון?

כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון זו הוא שגגתה, וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן.

הלכה יב

שבועת העדות כיצד?

העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות זו היא נקראת שבועת העדות. וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגים, שנאמר: נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה: ונעלם לחייב על הזדון כשגגה.

הלכה יג

כיצד שגגת שבועת העדות?

כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר, וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו ואחר כך נודע להם שהן יודעין לו עדות ושנשבעו על שקר הרי אלו אנוסין ופטורין אף מן הקרבן.