הלכות שבועות פרק יב

הלכה א

אע"פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כלו, שנאמר: לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר: וחללת את שם ה' אלהיך אני ה'. לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות.

[השגת הראב”ד]: אף על פי שלוקה הנשבע לשוא

אמר אברהם: והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו והרי חייבי מיתות ב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת.

הלכה ב

עון זה מן החמורות הוא, כמו שבארנו בהלכות תשובה. אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות.

הלכה ג

מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן, אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה. וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש, אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה, ואע"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם.

[השגת הראב”ד]: מי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה

אמר אברהם: ליחייב עליה קרבן ומלקות

[השגת הראב”ד]: ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך

אמר אברהם: באמת צריכין שאלה לחכם ועובר משום בל יחל.

הלכה ד

במה דברים אמורים?

בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור.

[השגת הראב”ד]: במה דברים אמורים? בשאר כתבי הקדש

אמר אברהם: כמה אני תמה על המחבר הזה מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש ואם יש ביניהם לענין בני העיר שמכרו תורה לא יקחו ספרים ולענין מניחין ס"ת ע"ג ספרים אבל לענין קדושה הכל קדוש ומצילין אותן בשבת מפני הדליקה וטעונין גניזה ומטמאין את הידים וקדושים הם לכל דבר כתורה והנשבע בהם ומשקר כמשקר במי שצוה אותן והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס"ת שאם אמר ככר זו עלי כספר התורה הזה אם מנחא אארעא לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וגוילים אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהן הילכך אין כאן התפסה אבל אי נקיט ליה בידיה דעתיה אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות וכ"ש אם אמר במה שבתוכה שהיא התפסה ואע"ג דמנחא אארעא ובירושלמי מפורש בתורה הרי זה מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם ככתוב בה הרי זה אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע"י אדם וכוונתו לקדושה.

הלכה ה

והנשבע בתורה סתם, אם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה לחכם, ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם כדי שלא ינהג קלות ראש בשבועות.

הלכה ו

עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועות: לאסור אסר על נפשו מי שנפשו ברשותו, יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר.

[השגת הראב”ד]: עבד שנשבע וכו'

אמר אברהם: פירוש אם נשבע שיתענה אינו צריך לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנאמר: להרע או להיטיב מה הטבה רשות וכו' יצא זה ששבועתו להרע לרבו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו רבו שתה.

הלכה ז

קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אף על פי שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן, כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק, כגון שנשבע שיצום או שלא יאכל בשר זמן מרובה מכה אותו אביו או רבו וגוער בו ומראין לו שהותר שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.

הלכה ח

צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כגויים. וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות.

הלכה ט

השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא, כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי. וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו נמצאו כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד.

הלכה י

במה דברים אמורים?

בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור.

הלכה יא

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר: ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד?

אמר: ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה.

הלכה יב

אף על פי שמותר להשאל על השבועה, כמו שבארנו, ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות אעפ"כ ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול. וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר: נשבע להרע ולא ימיר וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם.

[השגת הראב”ד]: ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד.

אמר אברהם: דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן.

סליקו להו הלכות שבועות בס"ד.