הלכות שבועות פרק ב

הלכה א

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו גוי או קטן וענה אמן – חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר: הן, או מחוייב אני בשבועה זו קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

הלכה ב

אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינוין, כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד?

כגון שאמר באלה או ארור: לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר. וכן בשאר מיני שבועות.

הלכה ג

וכן האומר: שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל, ואכל, שזו אשה, והוא איש, שאין לך בידי כלום, ויש לו, שאיני יודע לך עדות, והוא יודע הרי זה חייב.

[השגת הראב”ד]: וכן האומר שבועה בה' וכו'

אמר אברהם: לא נתחוור אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר: בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסר שבועה אם אמר מבטא לא אוכל לך שבועה וכן איסר אף על פי שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה אע"פ שלא הזכיר שם שבועה היא וכן לאו לאו והן הן אם נתכוון ללאו והן שאמר הבורא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימין ושמאל הבורא שבועה היא וה"מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו'.

הלכה ד

אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין, כמו שבארנו.

הלכה ה

ולא השבועה בלבד, אלא כל כינויי שבועה כשבועה, כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא והעלגים מכנין אותה ואומרים: מוהא כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה, הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה.

הלכה ו

וכן האומר: לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע. וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר: נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וכן האומר: מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה.

הלכה ז

אמר: איסר לה' או למי ששמו חנון שאעשה או שלא אעשה, הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי היא כשבועה.

הלכה ח

שמע חברו נשבע, ואמר ואני כמותך, הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו הרי זה פטור, וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור.

הלכה ט

וכן אם נשבע: שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר: והרי הפת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה. ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה.

הלכה י

מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר, שנאמר: לבטא בשפתים. אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו.

הלכה יא

וכן אם גמר בלבו להשבע, וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר. כיצד?

המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן, וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון הרי זה מותר לאכול עם ראובן, שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו.

הלכה יב

וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין. לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל, והתרו בו ואמר: אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה, אע"פ שטען אחר כך אין שומעין לו וכן אם התרו בו, ואמר: מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה, ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר: כן היה, אבל לא היה פי ולבי שוין, או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה.

הלכה יג

כיוצא בו: אמרו לו: אשתך נדרה, ואמר: בלבי היה להפר לה והפרתי שומעין לו. אמרו לו: נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכיון שראה אותם העידו עליו אמר: בלבי היה להפר אין שומעין לו.

הלכה יד

גמר בלבו שלא לאכול פת חטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטים שפת חטים פת שמה.

הלכה טו

מי שנשבע ואמר: שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי. שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע על דעתם שוים – חייב, מפני שלבם של אלו במקום לבו קם וכן בשאר מיני שבועות.

הלכה טז

לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו.

הלכה יז

מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב: שלום עליך רבי – ואמר: אין זו שבועה, או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.

הלכה יח

וכן אם אמרו לו אחרים: חזור בך, או מותר לך וכיוצא בדברים אלו וקבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר: הן, או חזרתי בי וכיוצא בזה הרי זה מותר, ואם אחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו.

[השגת הראב”ד]: וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו'

אמר אברהם: דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו שתהא מחאה שלהן סומכת נדרו לחזרתו.

הלכה יט

נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בלבו אין זה כלום. וכן אם אמרו לו אחרים: חזור בך, או מותר לך, או מחול לך וקבל דבריהם בלבו בתוך כדי דיבור אין זה כלום עד שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה.