הלכות שבועות פרק ד

הלכה א

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית – פטור, שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו – חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.

הלכה ב

נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב.

הלכה ג

מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה – חייב, שהשתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד, או חטאת אחת אם היה שוגג.

הלכה ד

נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתיה. וכמה ישתה ויהא חייב?

נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין.

הלכה ה

שבועה שלא אוכל היום ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום ושתה מיני משקין הרבה אינו חייב אלא אחת ואפילו אמר: שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת, וכולן מצטרפין לכזית.

הלכה ו

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים, שהשתיה בכלל אכילה, והואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גלה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה, ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולפיכך חייב שתים.

הלכה ז

וכן האומר: שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת, שלא אמר פת ופת ופת אלא לחלק ולחייב על כל אחת.

הלכה ח

היה חברו מסרהב בו לאכול אצלו ואמר לו: בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש, ואמר: שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהן חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו. שהיה לו לומר: שבועה שאיני שותה כלום, או מה שאמרת, ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו, לפיכך אין מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד. הואיל והן חלוקין לחטאות הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה ט

שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה, כיון שאכל ממנה כזית – חייב. שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת.

[השגת הראב”ד]: שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותו וכו'

אמר אברהם: תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכי יש הפרש בין לשון זכר ללשון נקבה אלא שההפרש בין שאמר ככר זו שלא אוכלנה שכזית מן הככר נקרא ככר אבל שלא אוכלנה משמע על כולה ולא על כזית

הלכה י

וכן אם אמר: שבועה שלא אוכל היום, וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת. וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה. אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום, או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים. שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, וכשחזר ונשבע שלא יאכל [כלום] או שלא יאכל אותה משיאכל ממנה כזית יתחייב, וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה.

[השגת הראב”ד]: וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע

אמר אברהם: גם זה שבוש הוא שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר.

הלכה יא

שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים חייב על התאנים שתים. שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין, ומתוך שחלה שבועה שניה על הענבים חלה על התאנים ונתחייב בשתי שבועות, כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה יב

שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל עשר בין שאכל שמונה בין שאכל תשע בין שאכל עשר אינו חייב אלא אחת.

הלכה יג

שבועה שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל שמונה אם אכל עשר, חייב שלש, על כל שבועה ושבועה אחת, וכן אם אכל תשע חייב שתים, אכל שמונה חייב אחת.

הלכה יד

שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת, ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן, ואח"כ שגג ואכל ענבים אינו חייב על הענבים, מפני שהן כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור.

הלכה טו

וכן הנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע, ואכל עשר והפריש קרבן, וחזר ושגג ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור, שענין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע ועשר.

[השגת הראב”ד]: וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'

אמר אברהם: בספרים שלנו אמר שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ומ"ש הוא שבוש הוא.

הלכה טז

שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה, ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אחר כך הגדולה במזיד חייב.

[השגת הראב”ד]: שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה וכו'

אמר אברהם: בנוסחא שלנו פטור.

הלכה יז

אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי ויודע שבאכילתה תאסר הגדולה, וישכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה – פטור. אכל שתיהן בשגגה – פטור. שתיהן במזיד, בין שאכל הגדולה בתחלה או באחרונה חייב.

[השגת הראב”ד]: וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור

אמר אברהם: בנוסחא דילן חייב

[השגת הראב”ד]: שתיהן במזיד חייב

אמר אברהם: הרב הגיה חייב מלקות.

הלכה יח

וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואמר: שבועה שלא אוכל אחת מהם אם אכלתי האחרת, ושכח התנאי ואכל אחת מהן ואכל השניה בזדון חייב.

[השגת הראב”ד]: וכן אם לאן זו בזו כו' ואכל השניה בזדון חייב

אמר אברהם: בנוסחא דילן פטור.

הלכה יט

אכל הראשונה בזדון והשניה בשגגה פטור ,שתיהן בזדון חייב.

[השגת הראב”ד]: הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן

אמר אברהם: כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אלא אם כן אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאו על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו.

הלכה כ

שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה, שהרי לא עשה מעשה ואע"פ שעבר על שבועת שקר.

הלכה כא

ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל, או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה?

מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע, אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה.

הלכה כב

מי שאמר לחברו: שבועה לא אוכל לך או שבועה שאיני אוכל לך, או שהיה מסרהב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר: שבועה שאוכל לך, וכן האומר: לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורין והרי נשבע שלא יאכל אצלו. ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת.