הלכות שבועות פרק ה

הלכה א

מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק הרי זה חייב בשבועת בטוי, ואף על פי שאינו בלהבא, שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו, אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ומכין אותו מכת מרדות, שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא.

הלכה ב

ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא?

שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק, שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין. ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן, כמו שבארנו.

הלכה ג

ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין, שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.

הלכה ד

במה דברים אמורים?

כשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר וכיוצא בזה, אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס, ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ה

שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה – פטור. אכל דברים האסורין מן התורה באכילה, כגון: שאכל כזית נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משום שבועת בטוי. שבועה שאוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה, או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת בטוי, שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה.

הלכה ו

שבועה שלא אכלתי, והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה או נבלות וטריפות – חייב, שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן, אבל להבא: שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה, כמו שבארנו.

הלכה ז

שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני.

הלכה ח

שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי. שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה, אם אכל כזית – חייב, אכל פחות מכזית הרי זה ספק, שמא יתחייב בכל שהוא, מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור.

הלכה ט

וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק. היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על (כל) כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו. לפיכך אם פירש ואמר: שבועה שלא אוכל חרצן אחד ואכלו חייב.

הלכה י

שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבילה או טרפה חייב אף משום שבועת ביטוי, שהרי כלל דברים האסורין עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים חלה על דברים האסורים, כמו שבארנו.

הלכה יא

אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן, בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל, לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.

הלכה יב

נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל.

הלכה יג

שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה השנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאכלה, ולוקה על שבועה שנייה בין אכל בין לא אכל, ואם לא אכלה חייב אף בשבועת בטוי.

הלכה יד

שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה, ולוקה על שבועה שניה זו בין אכלה בין לא אכלה, ואם אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי. וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא, ועושה המצוה שנשבע לבטלה.

הלכה טו

כיצד?

כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה, וכן הנשבע לחברו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא, מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו: שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא, שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז

נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי. כיצד?

כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי. שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה, שנאמר: להרע או להיטיב לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי, כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס, מפני שהוא מצווה שלא לעשות. ויראה לי: שהוא לוקה משום שבועת שוא.

הלכה יז

נשבע להרע לעצמו, כגון שנשבע שיחבול בעצמו, אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו, ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי. נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה, כגון שידבר עליו לשלטון או יכבדנו שבועה חלה עליו, ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי.

הלכה יח

נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי. ואין זה שבועת שוא, שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה, ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח. וכן כל כיוצא בזה. כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים.

הלכה יט

נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר. שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

הלכה כ

נשבע שלא יישן שלשת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא אין אומרין יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן, אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה.

הלכה כא

נשבע שראה גמל פורח באויר. אמרו לו: היאך נשבעת לשוא?

ואמר: עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם ולוקה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כב

דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים. נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא, שאף על פי שהדבר כן הוא, אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד. ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן. וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן, מפני שאין זה ידוע לכל אדם, ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה. וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים.