הלכות שבועות פרק ו

הלכה א

מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו הרי זה נשאל לחכם אחד, או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו וזהו הנקרא היתר שבועות.

הלכה ב

ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב: לא יחל דברו, שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש, כענין שנאמר: וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.

הלכה ג

ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו, ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.

הלכה ד

זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו, בין איש בין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלשה מקובצים, אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה. ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.

[השגת הראב”ד]: (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו

אמר אברהם: פירוש שלא מדרך חרטה.

הלכה ה

כיצד מתירין?

יבוא הנשבע לחכם המובהק, או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר: אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה, או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע, ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה, לא הייתי נשבע. והחכם, או גדול השלשה אומר לו: וכבר נחמת?

והוא אומר לו: הן. חוזר ואומר לו: שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון. אבל אם אמר לו: מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה.

הלכה ו

הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום. ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת, הואיל והוא לצורך השבת.

הלכה ז

ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קבל השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו. וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון או שלא יהנה בו שמעון ונחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנייה, ואפילו היה שמעון קטן או גוי אין מתירין לו אלא בפניו כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו.

הלכה ח

אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו. נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה.

הלכה ט

כיצד?

נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה, או למי שימול את בניהם או שיזבח להם, ולא נמצא אלא זה בלבד הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו, ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם.

[השגת הראב”ד]: כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מבני העיר כלום וכו' ועושה מצות אלו ונוטל שכרו

אמר אברהם: יש כאן לשון אחר ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם

נוסחא אחרת מזאת ההשגה-מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות הנה ראיתי זה המחבר עשה עצמו מעתיק לשון גמרא אל לשון עברית ובמליצה אחרת וטעה במליצתו כי הגמרא שלנו היא שנדרו בני העיר שלא יהנה אותו המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בששר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם אף על פי שנדרו ע"ד רבים שפתח להם המצוה פתח לנדרם שאמרו אילו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וזה אינו רוצה ללמדנו ואין דעת שום אדם עולה לומר אעפ"כ אני נודר אבל מה שכתב המתרגם הזה שהמלמד נדר שלא יהנה מהם כאשר לא ימצאו מלמד כמותו אי זה פתח יהיה לנדרו שיהנה מהם בלמודו ילמד אותם בחנם ותהיה מצותו יפה ולא תיבטל המצוה אבל אם לא יוכל לחיות אלא אם כן יעסוק באומנות או ילמוד בשכר אפשר שיהיה זה פתח לנדרו אילו הייתי יודע שלא ימצאו כמוני לא הייתי נודר שהייתי סבור לחיות באומנות ואחיה זולתם והם ימצאו כמוני עכ"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה

הלכה י

מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם. אם ניחם בדבריהם מתירין לו, ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו.

הלכה יא

כיצד?

נשבע שיגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו, או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלשים יום וכיוצא בזה אומרים לו: בני, אם תגרש את אשתך, אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם: מפני מה נתגרשה אמן של אלו?

ולמחר קוראים להם בני גרושה, ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו. וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך והחזקת בו, או פתוח תפתח וכיוצא בהן. וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלשים יום הרי אתה פוגע ברגל ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת. אם אמר: אילו הייתי יודע זה לא הייתי נשבע מתירין לו, ואם אמר: אע"פ כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו.

הלכה יב

אין פותחין בנולד. כיצד?

נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר, הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה. ואפילו אמר הוא מעצמו: אילו הייתי יודע, לא הייתי נשבע אין מתירין לו, הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד, ונהפכה דעתו מתירין לו. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: אבל אם ניחם הוא מעצמו וכו'

אמר אברהם: נולד שאמרו אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי פותחין כדאמרינן שכיח אפיקורי דמצערי רבנן וכי ההיא דאמרינן עניות שכיחא טפי ממיתה ומשום הכי פתח ליה הקב"ה למשה בשבועתיה בעניות דדתן ואבירם ודוקא בשאין באין לו מדרך חרטה שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדרך הייתי נודר בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר בענין שנעשה הנדר בטעות אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס ומה שכתב הוא אינו ברור ע"כ.

הלכה יג

מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתיר, ואח"כ ישאל על הראשונה.

הלכה יד

נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה, ואחר כך ישאל על השניה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו. לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר.

הלכה טו

נשבע שלא יהנה לפלוני ושלא יהנה לחכם שישאל לו על שבועה זו נשאל על הראשונה ואח"כ ישאל על השנייה.

הלכה טז

נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועה זו ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותו. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יז

שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, או שאמר: על ככר זו שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה. ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השניה חייב משום שלישית. נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה [ושלישית]. אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה?

שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת, כמו שבארנו.

הלכה יח

מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג, או קודם שילקה אם היה מזיד, ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות. ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.