הלכות איסורי ביאה פרק טו

הלכה א

אי זהו ממזר האמור בתורה?

זה הבא מערוה מן העריות חוץ מן הנדה, שהבן ממנה פגום ואינו ממזר. אבל הבא על שאר העריות בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה הולד ממזר. ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם, שנאמר: גם דור עשירי כלומר: לעולם.

הלכה ב

אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת, כיון שבעלו אחר הקידושין – לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות, שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה, כמו שיתבאר. המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה.

[השגת הראב"ד דין]: אחד ממזר שנשא ישראלית וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל על הבבא ראשונה אין זה מחוור וקשיא ליה ממזרת דאלו נערות וכו' דפריך התם אי רבי יצחק קשיא ממזרת והמבין יבין עכ"ל

[השגת הראב"ד דין]: אלא כהן גדול באלמנה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל לא נתבאר ולא יתבאר והאומרה לא יתפאר כי טעות גדול היא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרי' בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. עד כאן לשונו.

הלכה ג

גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון. גוי ועבד הבאים על הממזרת הולד ממזר, וממזר הבא על הגויה הולד גוי. נתגייר הרי הוא כשר כשאר גרים. ואם בא על השפחה הולד עבד. שחררו הולד כשר כשאר עבדים משוחררין ומותר בבת ישראל.

הלכה ד

זה הכלל: בן הבא מן העבד או מן הגויים או מן השפחה או מן הגויה הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב. לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו, שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים.

הלכה ה

מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה, מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבין בו, לפיכך אסור בשפחה ונמצאו בניו כמותו לעולם.

הלכה ו

גוי הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד ועבד שטבל שבא על גויה הולד גוי הלך אחר האם. אבל גוי הבא על שפחה גויה או עבד גוי שבא על גויה בת חורין הלך אחר הזכר.

הלכה ז

ממזר מותר לישא גיורת, וכן הממזרת מותרת לגר והבנים משניהם ממזרים, שהולד הולך אחר הפגום, שנאמר: בקהל ה' וקהל גרים אינו קרוי קהל י"י.

הלכה ח

גיורת שנשאת לגר והולידו בן, אע"פ שהורתו ולידתו בקדושה הרי זה מותר בממזרת, וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר, ואחר כך יאסר בממזרת. ואחד הגרים ואחד העבדים משוחררין דין אחד לכולן.

הלכה ט

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת.

הלכה י

שלשה ממזרים הם: ממזר ודאי וממזר ספק וממזר מדברי סופרים.

אי זהו ממזר ודאי?

זה שבא מן הערוה הודאית, כמו שביארנו.

וממזר ספק זה שבא מספק ערוה, כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גירושין וכיוצא בהן.

מדברי סופרים, כגון האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים, ובא בעלה הראשון עליה והיא תחת השני הרי הבן ממזר מדברי סופרים.

הלכה יא

פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה?

אם אמרה: בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ואף ע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים.

הלכה יב

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה, או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה, או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין, אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר. כשם שזינתה עם זה שהודה לה, כך זינתה עם אחר, וזה הוא הנקרא שתוקי, שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

הלכה יג

וכן הבן הנמצא בשוק והוא הנקרא אסופי הרי הוא ספק ממזר שאין אנו יודעים מה הוא.

הלכה יד

פנויה שזנתה ואמרה: בן זה בן פלוני הוא. אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר, ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני. ויראה לי: שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק, ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה, כמו שביארנו, אלא יהיה ספק ממזר.

הלכה טו

אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר: בני זה ממזר הוא נאמן ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו, שנאמר: כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים.

הלכה טז

וכשם שנאמן לומר: בני זה בכור, כך נאמן לומר בני זה ממזר, או בן גרושה או בן חלוצה. וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר: עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי. והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו. ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו.

הלכה יז

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת. ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר, ואם הכחישה הארוס ואמר: מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר, שאפילו היה בחזקת בנו ואמר: בני זה ממזר נאמן, והאשה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי ואינה זונה, ואם נשאת לכהן לא תצא וולדה ממנו כשר.

הלכה יח

היו העם מרננים אחריה והיא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אף על פי שבא עליה ארוסה בבית חמיו הרי זה ספק ממזר, כשם שהפקירה עצמה לארוסה הפקירה לאחרים ואם נבדקה ואמרה: עובר זה מארוסי הרי זה כשר, כמו שביארנו.

הלכה יט

אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה: עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב. אמר האב: אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר, ואם אמרה מגויים ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה, ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חדש.

הלכה כ

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה זונה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שמא ממזרים הם, שרוב בעילות אצל הבעל, ומותר לישא בתה לכתחלה, אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין.

הלכה כא

דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל, שנאמר: לא יבא ממזר בקהל י"י ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק. אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל. לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית, אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל.

הלכה כב

ואסור לישא ממזרת ואפילו ממזרת מספק אסורה לו, שמא אחד מהן אינו ממזר והשני ממזר ודאי. וממזר של דבריהם מותר לישא ממזרת של דבריהם. וכן שאר הספיקות אסורין לישא זה מזה.

הלכה כג

כיצד?

שתוקים ואסופים וספק ממזרים אסורים לבוא זה עם זה, ואם נשאו לא יקיימו, אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו. ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מן הגרים, והולד הולך אחר הפגום.

הלכה כד

כיצד?

שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי.

הלכה כה

האסופי שנמצא בעיר שיש בה גויים, בין שהיה רוב גויים או רוב ישראל הרי זו ספק גויים לענין יחוסין: קידש אשה צריכה גט מספק, מי שהרגו לא היה נהרג עליו.

[השגת הראב"ד דין]: קידש אשה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אם רוב גויים ונתגייר קרוב אני להכשיר גויים הוא ונתגייר. עד כאן לשונו.

הלכה כו

הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל. היה רוב העיר גויים מותר להאכילו נבילות, היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל, מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון: המוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה כז

יראה לי: שכל מדינה שיש בה שפחה או גויים הראויה לילד, הואיל והאסופי הנמצא שם ספק גוי או ספק עבד, כשישא הגיורת, כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור, שאין הורגין על ספק. וכן יראה לי: שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות.

[השגת הראב"ד דין]: יראה לי וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב ובמס' מכשירין ר' יהודה היא שאמר כן שאם היתה שם שפחה או גויים היא חשודה להשליך. עד כאן לשונו.

הלכה כח

ואי זו היא האשה שאפשר שתהיה ערוה עליו?

כל אשה שהיה אביה או אחיה קיים כשנתעברה בו אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה, שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו.

הלכה כט

ומנין אני אומר שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו?

שהרי הכשר שנבדקה אמו אינו אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו, והרי נאמר בתורה: אל תחלל את בתך להזנותה ואמרו חכמים: שאם יעשה זה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו. ואילו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו, לא היינו באים למדה הזאת לעולם ולא תהיה הארץ מלאה זמה הא למדת: שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו. שאם אתה אומר כן כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם היו אסורין להנשא בכל מקום שמא יפגעו בערוה.

הלכה ל

הולד שהיה מושלך בדרך ובא אחד ואמר: בני הוא ואני השלכתיו – נאמן, וכן אמו נאמנת. נאסף מן השוק ובאו אביו ואמר אחר כן ואמרו בננו הוא אין נאמנין, הואיל ויצא עליו שם אסופי. ובשני רעבון – נאמנין, שמפני רעב השליכוהו והן רוצין שיזונו אותם אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף.

הלכה לא

נמצא הולד מהול או שהוחתל או שהומלח או שהיה הכוחל בעיניו או הקמיעין בצוארו או שנמצא תחת אילן מסובך שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך לרשות הרבים או בצידי רשות הרבים אין כאן משום אסופי, מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות בחזקת כשר הוא. אבל אם נמצא מושלך באמצע הדרך או רחוק מן העיר, אפילו תחת אילן או בבית הכנסת או שנמצא תלוי באילן מקום שחיה מגעת לו הרי זה אסופי.

הלכה לב

נאמנת חיה לומר: זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן. במה דברים אמורים?

בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר: בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס.

הלכה לג

דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית ואסופי אסור באסופית מפני שהן ספיקות, אבל ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבוא זה בזה והולד ממזר. ושתוקי ואסופי מותרין בנתינים ובשאר הגרים והולד ספק.