הלכות איסורי ביאה פרק יח

הלכה א

מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו. לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להנשא לו.

[השגת הראב"ד דין]: שהזונה האמורה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מגויים ועבד שאין בהן קידושין מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא. עד כאן לשונו.

הלכה ב

וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע"פ שהיא במלקות לא נעשת זונה ולא נפסלה מן הכהונה, שהרי אינה אסורה להנשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא, הרי זו זונה.

הלכה ג

וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה, ואסורה לכהן. מכאן אמרו גוי או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני, או פצוע דכא וכרות שפכה, או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה, ואם היתה כהנת, פסלוה מן התרומה. וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה. והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה.

[השגת הראב"ד דין]: וכן הגיורת וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל

הלכה ד

הבא על אחת מהשניות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו לא עשה אותה זונה, שהרי אינה אסורה להנשא לו מן התורה, כמו שביארנו בהלכות יבום.

הלכה ה

הא למדת: שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור, שהרי הבא על הנדה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעילה של איסור ולא נעשית זונה, ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר, כמו שיתבאר, ונעשית זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה. ומפי השמועה למדו: שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל, כמו שאמרנו.

הלכה ו

כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר בין באונס בין ברצון נפסלה לכהונה.

הלכה ז

אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר: לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשה הוטמאה הכל בכלל: שאם נבעלו אסורין על בעליהן, פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה, שנאמר: והיא לא נתפשה, אבל אשת כהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה.

הלכה ח

אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שהיא מותרת לבעלה, אסורה לכהונה. אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר. ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם הרי זו יוציא כדי לצאת ידי ספק.

הלכה ט

אשת כהן שאמרה לבעלה: נאנסתי, אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה, כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה.

[השגת הראב"ד דין]: נאנסתי וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מתכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודת על עצמו הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה אמר אברהם: אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת. עד כאן לשונו.

הלכה י

כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק, שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין. אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו, שיש כאן שני ספיקות: שמא קודם קידושין ושמא אחר קידושין, ואפילו נאמר לאחר קידושין, שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו.

הלכה יא

לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת ג' שנים ויום אחד וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד: שמא באונס שמא ברצון וספק איסור של תורה לחומרא.

הלכה יב

כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה. בין שלא רצת היא לשתות, בין שלא רצה להשקותה, בין שהיתה שם עדות שמונעה מלשתות, בין שקנאו לה בית דין, בין שהיתה מן הנשים שאין ראויות לשתות הואיל ולא שתת מכל מקום הרי זו אסורה לכהונה מספק.

הלכה יג

פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו, ואמרו לה: מי הוא זה שבא עליך?

ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת. ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה: ממי נתעברת?

ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה מותרת לכהן.

הלכה יד

במה דברים אמורים?

בשיהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפרשו אלו העוברין ממנה כשרים, שהחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה, כגון: גויים או ממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנה כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין, אע"פ שרוב העוברין שם כשרים חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה ולא תינשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת (לא) תצא.

הלכה טו

ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא גויים אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נשאת לא תצא, הואיל והיא אומרת: לכשר נבעלתי.

הלכה טז

היתה אלמת או חרשת או שאמרה: איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה. ואם נשאת לכהן תצא אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים.

הלכה יז

השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לגוי, ואם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עמה הרי זו כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו. ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחבירתה הרי אלו נאמנות, הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה.

הלכה יח

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו – נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין הגויים אני ואמי. יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי, ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו.

הלכה יט

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה שאין אדם מעיד לעצמו. וכן שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה. ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת.

הלכה כ

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה. ואם פדאה והעיד בה הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו.

הלכה כא

האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אפילו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה, אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה. היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה גויים עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת.

הלכה כב

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין להנשא, ואח"כ באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה. ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה.

הלכה כג

באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת, אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים הרי זו תצא, ואם בא עד אחד אינו כלום. אמרה: נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרין: נמתין עד שיבואו העדים, אלא מתירין אותה מיד. ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו, שבשבויה הקלו.

הלכה כד

האב שאמר: קדשתי את בתי וגירשתיה והרי היא קטנה – נאמן, קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה, והרי היא גדולה אינו נאמן להחזיקה גרושה. נשבית ופדיתיה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן. שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות, שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה, אבל לא לפוסלה משום זנות.

הלכה כה

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד, ובלבד שיהיו עמו בניו ובני ביתו תמיד לשמרו.

הלכה כו

עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו הגויים מקיפין את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותן הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות שמא נבעלו לגויים, אלא מי שהיתה מבת שלש שנים ולמטה כמו שביארנו.

הלכה כז

ואם היה איפשר שתמלט אשה אחת ולא ידעו בה, או שתהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת על הכל.

הלכה כח

כיצד מצלת?

שכל אשה שאמרה: טהורה אני – נאמנת, ואף על פי שאין לה עד. מתוך שיכולה לומר: נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר: לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי.

הלכה כט

במה דברים אמורים?

בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבין בעיר ואין יראין, לפיכך חוששין להם שמא בעלו, אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול שהן עוסקים בשלל ובורחין להם. ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידם הרי הן אסורות.

הלכה ל

האשה שנחבשה ביד גויים על ידי ממון – מותרת, ע"י נפשות אסורה לכהונה, ולפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו. במה דברים אמורים?

בזמן שיד ישראל תקיפה על הגויים והם יראין מהם, אבל בזמן שיד הגויים תקיפה אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות הגויים נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה, כמו שביארנו.