הלכות איסורי ביאה פרק ג

הלכה א

הבא על אשת קטן אפילו היתה יבמה שבא עליה בן ט' שנים ויום אחד הרי זה פטור. וכן הבא על אשת חרש ושוטה ואשת טומטום ואנדרוגינוס ועל החרשת ועל השוטה אשת הפקח ועל אשה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק כולן פטורין, ואם היו מזידין מכין אותן מכת מרדות.

הלכה ב

הבא על הקטנה אשת הגדול, אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום, ונאסרה על בעלה, כמו שביארנו בהלכות סוטה, ואם היא בת מיאון מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן.

[השגת הראב"ד דין]: ונאסרה על בעלה

כתב הראב"ד דין ז"ל לא ידעתי למה נאסרת על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא. עד כאן לשונו.

הלכה ג

בת כהן שזנתה כשהיא אשת איש, בין שהיה בעלה כהן בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחייבי לאוין הרי זו בשריפה שנאמר: ובת כהן כי תחל לזנות ובועלה בחנק. וכן בת ישראל אשת כהן בחנק כדין כל אשת איש.

הלכה ד

הבא על נערה מאורשה שניהן בסקילה ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורשה והיא בבית אביה, היתה בוגרת, או שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה בדרך הרי זו בחנק.

הלכה ה

והבא על קטנה מאורשה בבית אביה הוא בסקילה והיא פטורה. ונערה מאורשה בת כהן שזנתה בסקילה.

הלכה ו

באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה זה אחר זה הרי הראשון בסקילה וכולן בחנק. (במה דברים אמורים?

שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה עדיין היא בתולה וכולן בסקילה).

הלכה ז

נערה מאורשה שהיתה משוחררת או גיורת, אע"פ שנשתחררה ונתגיירה והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הרי זו בחנק ככל אשת איש.

הלכה ח

דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החדוש?

שאם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזנתה כשהיתה נערה מאורשה, אע"פ שזנתה אחר שיצאה מבית אביה ואפילו שזנתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל סוקלין אותה על פתח בית אביה, אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע שזנו מאחר שיצאו מבית האב הרי הן בחנק כמו שביארנו. הא למדת שבאשת איש שלש מיתות: יש אשת איש שהיא בחנק ויש אשת איש שהיא בשריפה ויש אשת איש שהיא בסקילה.

[השגת הראב"ד דין]: דין חדש וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל בודאי זה חידוש שלא שמענו אותו מעולם וכי מפני שהבעל הביא עדים יוציאו לזו בסקילה והלא משנה שלימה שנינו כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה הרי זה בחנק והטעה אותו מה שראה בכמה מקומות דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה בעלמא בחנק והכא בסקילה ויס"ג ואילו מש"ר בסקילה ואינו מתפרש כמו שהוא סובר וקלישת הדעת הוא זה. עד כאן לשונו.

הלכה ט

והיכן סוקלין נערה מאורשה שזנתה?

אם זנתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה (וניסת) הרי זו נסקלת על פתח בית אביה, זנתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב, אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא.

הלכה י

באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה, אע"פ שהעידו שזנתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו נסקלת בבית הסקילה.

[השגת הראב"ד דין]: נסקלת בבית הסקילה

כתב הראב"ד דין ז"ל זה שבוש דהלכה כראב"י שלא נאמרו דברי מוציא שם רע אלא כשבעל קודם שיוציא שם רע ואחר כל זאת פתח בית אביה וחכמים ג"כ מודים לראב"י דאף בשבעל היה הדין כן ורבי אליעזר לא היה מודה לחכמים. עד כאן לשונו.

הלכה יא

היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נסקלת על פתח שער העיר כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר אם היתה עיר שרובה גויים סוקלין אותה על פתח בית דין, וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה, אם לא היה לה אב או שהיה לה אב ולא היה לו בית הרי זו נסקלת בבית הסקילה. לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה.

הלכה יב

הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה חייב כרת או מיתת בית דין על כל ביאה וביאה, אע"פ שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה. וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה, אם היה שוגג מביא קרבן על כל שם ושם, אע"פ שהיא ביאה אחת, כמו שיתבאר בהלכות שגגות, ואם היה מזיד הרי זו נחשבת לו כעבירות הרבה. וכן יש בא ביאה אחת ולוקה עליה מלקיות הרבה, כמו שיתבאר.

הלכה יג

שפחה חרופה האמורה בתורה – היא: שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי, שנאמר: לא יומתו כי לא חופשה, הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת בית דין, שהרי נעשית אשת איש גמורה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

הלכה יד

ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה, שנאמר: בקורת תהיה, והוא חייב קרבן אשם, שנאמר: והביא את אשמו, אחד שוגג אחד מזיד בשפחה חרופה מביא אשם. והבא עליה ביאות הרבה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם אחד. אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה אם היתה מזידה כשאר חייבי לאוין.

[השגת הראב"ד דין]: מביא אשם אחד

כתב הראב"ד דין ז"ל גרסינן בכריתות שאם בא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחד חייב אשמות הרבה משום דגופים מוחלקים עכ"ל

הלכה טו

המערה בשפחה חרופה ולא גמר ביאתו פטור עד שיגמור ביאתו, ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה, אבל אם היתה קטנה, או שלא היתה בעולה, או היתה שוגגת או אנוסה או ישנה פטור [וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור שבשפחה חרופה לא השוה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, שנאמר: שכבת זרע אבל בשאר ביאות לא חלק בין ביאה לביאה, שנאמר: משכבי אשה מגיד [לך] הכתוב ששני משכבות באשה].

הלכה טז

כל מקום שאמרנו בשפחה שהוא פטור הוא פטור מן הקרבן והיא פטורה מן המלקות, אבל מכין אותו מכת מרדות מדבריהם אם היו שניהן מזידין וגדולים.

הלכה יז

בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן, והוא: שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו. שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות, שנאמר: בקורת תהיה והביא את אשמו.

[השגת הראב"ד דין]: בן ט' שנים וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות. עד כאן לשונו.