הלכות איסורי ביאה פרק ח

הלכה א

יש אשה שיש לה וסת, ויש אשה שאין לה וסת אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה. וזהו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע: או מכ' יום לכ' יום, או מכ"ד יום לכ"ד יום, או פחות או יותר.

הלכה ב

וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה: מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו. ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה.

הלכה ג

כבר ביארנו שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחלה, ושיש לה וסת אסורה לשמש בכל עונת הוסת. אם וסתה ביום אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה. ומתחלת יום הוסת תספור ימי נדתה וימי זיבתה לעולם.

הלכה ד

לפיכך צריכות הנשים להזהר בוסתות עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה. היה דרכה לראות ביום עשרים ובא יום עשרים ולא ראתה ובא יום שלשה ועשרים וראתה הרי יום עשרים ויום שלשה ועשרים שניהן אסורין. וכן אם ראתה פעם שנייה ביום כ"ג ולא ראתה ביום כ' עדיין שניהן אסורין ראתה פעם שלישית ביום שלשה ועשרים ולא ראתה ביום עשרים טהר יום עשרים ונעקר הוסת ליום שלשה ועשרים. שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלש פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים.

הלכה ה

כל וסת שנקבע מחמת אונס, אפילו ראתה בו כמה פעמים אינו וסת, שמפני האונס ראתה. קפצה וראת,ה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות. כיצד?

קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר י"ט קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר שבת ראתה בלא קפיצה הרי נקבע אחד בשבת אחר כ', שהרי נודע שהיום גרם לה לראות ולא הקפיצה, וכבר נקבע יום זה ג' פעמים. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד דין]: וכבר נקבע וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל בלבולים יש כאן ואינו על פי הגמרא. עד כאן לשונו.

הלכה ו

ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג. בא חדש רביעי וראתה ביום י"ז עדיין לא נקבע לה וסת, וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא. כיון שיגיע אותו היום ולא תראה טהר אותו היום מן הוסת שאין צריך עקירת ג' פעמים אלא יום שנקבע ג' פעמים.

הלכה ז

היה דרכה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לט"ז שניהם אסורין. שינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר י"ז, וט"ו באיסורו עומד, שינתה לי"ח נאסר י"ח והותרו כולם.

הלכה ח

היה דרכה לראות יום כ' ושינתה ליום כ"ב שניהם אסורין. הגיע כ' ולא ראתה, כ"ב וראתה עדיין שניהן אסורין. הגיע יום כ' וראתה טהר יום כ"ב, שהרי חזרה לוסתה הקבוע ונעקר כ"ב, מפני שלא נקבע ג' פעמים.

הלכה ט

אין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה שראתה בהן. כיון שראתה יום אחד, אינה קובעת לה וסת בכל השבעה, וכן אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן אחד עשר יום, אבל קובעת היא וסת בימי נדתה שאינה רואה בהן, ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זו חוששת לוסתה. וכל וסת שקבעה בימי זיבתה, אם נעקרה אפילו פעם אחת נעקרה ואינה צריכה להיעקר ג' פעמים, שחזקת דמים מסולקין הן לימים אלו.

הלכה י

כיצד חוששת לוסת?

אם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדתה מספק ואסורה לשמש באותו היום, ואפילו לא ראתה בשאר ימי הוסתות, ואם ראתה ג' ימים הרי זו זבה.

[השגת הראב"ד דין]: הרי זו זבה

כתב הראב"ד דין ז"ל זה הלשון חושך ולא אור. עד כאן לשונו.

הלכה יא

כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד הרי זו משובחת ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת, וכל י"א יום של ימי זיבתה הרי היא בהן בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק.

הלכה יב

שכחה ולא בדקה בין באונס בין ברצון הרי זו בחזקת טהרה עד שתבדוק ותמצא טמאה.

הלכה יג

האשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, אע"פ שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה, כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע, ואינה מונה אלא משעה שראתה דם, ואם מצאה עצמה טהורה הרי זו בחזקת טהורה.

הלכה יד

וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם, כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.

הלכה טו

הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה, אבל החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, ואחר כך יהיו מותרות לבעליהן.

הלכה טז

כל אשה שטעתה ולא ידעה עת וסתה וראתה דם חוששת לזיבות. לפיכך אם ראתה יום אחד או שנים יושבת תשלום שבעה, שמא דם זה בימי נדתה היא, ואם ראתה שלשה ימים סופרת שבעת ימים נקיים, שמא בימי זיבתה היא עומדת.

הלכה יז

וכיצד היא עושה לתקן וסתה ולידע אם היא זבה ודאית או ספק זבה ולידע ימי זיבתה הכל לפי ימים שתראה בהן. כיצד?

ראתה יום אחד או שנים משלמת עליהן השבעה ותתחיל למנות האחד עשר יום מאחר השבעה.

הלכה יח

ראתה שלשה ימים הרי זו ספק זבה, שמא יום אחד מהן קודם נדתה ושנים בתחלת הנדה. וכן אם ראתה ארבעה שמא שנים קודם הנדה ושנים מתחלת הנדה, ויושבת חמשה תשלום ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה אחר החמשה.

הלכה יט

וכן אם ראתה תשעה ימים הרי זו ספק זבה, שמא שנים קודם ימי נדה ושבעה של נדה, ומתחלת למנות אחד עשר יום מאחר התשעה שפסק הדם. וכן אם ראתה אחד עשר יום הרי זו ספק זבה, שמא שנים קודם הנדה ושבעה של נדה וב' של אחר הנדה ונשאר לה מימי זיבתה תשעה.

הלכה כ

ראתה שנים עשר יום הרי זו זבה ודאית. שאפילו היו מהן שנים לפני הנדה ושבעה של נדה הרי שלשה לאחר הנדה וישאר לה מימי זיבתה שמונה. וכן אם ראתה שלשה עשר יום ישאר לה מימי זיבתה שבעה והן ימי הספירה.

הלכה כא

משכה בראיית הדם אפילו ראתה אלף יום כשיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים, ואחר הז' יתחילו ימי הנדה לזו שטעתה.

הלכה כב

הנה למדת: שכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות מז' ולא יותר על י"ז ויבואו ימי נדתה. כיצד?

ראתה יום אחד ופסק הדם מונה י"ז, ו' לתשלום נדתה, וי"א ימי זיבתה ויבואו ימי נדתה, ואם ראתה י"ג או יתר מונה ז' משיפסוק הדם ויבואו ימי נדתה כמו שביארנו.