הלכות מאכלות אסורות פרק יא

הלכה א

יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנייה, והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה. וכן האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה זרה מבשר או מפירות אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר: אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו וגו'.

הלכה ב

יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה, וכיון שאיסור זה משום גויים הוא אין לו שיעור, שנאמר: בעבודת עבודה זרה: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

הלכה ג

יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה כמו יין שנתנסך ודבר זה מגזירות סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד

וכל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור שמא נסך אותו שמחשבת הגוי לעבודת כוכבים. הא למדת: שיין ישראל שנגע בו הגוי דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה.

הלכה ה

גויים שנגע ביין שלא בכוונה וכן תינוק גוי שנגע ביין אסור בשתייה ומותר בהנייה. הלוקח עבדים מן הגויים ומלו וטבלו מיד אין מנסכין ויין שנגעו בו מותר בשתייה, ואע"פ שעדיין לא נהגו בדתי ישראל ולא פסקה גויים מפיהם.

הלכה ו

בני השפחות הגויים שנולדו ברשות ישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולים אוסרין היין כשיגעו בה והקטנים אינן אוסרין.

הלכה ז

גר תושב, והוא: שקיבל עליו שבע מצות, כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה. ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה. וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עבודה זרה סתם יינם אסור בהנייה.

הלכה ח

כל מקום שנאמר בענין זה שהיין אסור, אם היה גוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בהנייה, ואם אינו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר: גוי סתם הרי זה עובד עבודה זרה.

הלכה ט

אין מתנסך לעבודה זרה אלא יין שראוי להקריב על גבי המזבח, ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שיגע בו שיהיה אסור בהנייה לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגויים אינו אסור ומותר לשתות עם הגויים בכוס אחד, אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו נאסר.

הלכה י

הורו גאוני המערב: שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר, ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגויים.

הלכה יא

מאימתי יאסר יין הגוי?

משידרוך וימשך היין אף על פי שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת הרי זה אסור. לפיכך אין דורכין עם הגויים בגת, שמא יגע בידו וינסך ואפילו היה כפות, ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואע"פ שעדיין היין מעורב עם החרצנים וזגין ולא ירד לבור.

הלכה יב

גויים שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וישראל הוא שכנסו בחבית הרי זו אסור בשתייה.

הלכה יג

החומץ של גוי אסור בהנייה מפני שנעשה יין נסך קודם . גוי שהיה דורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף על גבי ידיו אין חוששין משום יין נסך. היה אוכל מן הסלים והותיר כסאה וכסאתים וזרקן בגת, אע"פשהיין מגתו על הענבים אין עושה יין נסך.

הלכה יד

החרצנים והזגין של גוי אסורים כל י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית ומותרין באכילה. וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י"ב חדש – מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.

הלכה טו

נאדות הגויים וקנקניהן שהכניסו בהן הגויים יינם אסור ליתן לתוכן יין עד שיישנן י"ב חדש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן, או שיחמו או עד שיתן לתוכן מים שלשה ימים מעת לעת ומערה המים ומחליף מים אחרים כל מעת לעת שלש פעמים בשלשת הימים. בין שהיו הכלים שלהן בין שהיו של ישראל ושאלו אותן והכניסו בהן יינם. ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותן הרי זה אסור בשתייה.

הלכה טז

ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום. ומותר ליתן היין לתוכן אחר שנותן הציר או המוריס שהמלח שורפן.

הלכה יז

הלוקח כלים חדשים שאינם מזופתים מן הגוי נותן לתוכן יין מיד ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך. ואם היו מזופתין מדיחן ואע"פ שהן חדשים. וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכניסו לקיום, כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בה משכשכו במים ודיו.

הלכה יח

וכן כוס של חרס ששתה בו הגויים אסור לשתות בו. הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית – מותר, שכבר הלכו צחצוחי היין שבו. והוא: שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין, או שהיה מזופת אבל של חרס צריך הדחה.

[השגת הראב"ד דין]: וכן כוס של חרס וכו'

אמר אברהם: אין זאת הגירסא אצלנו ולא בהלכות הרב ז"ל אלא על השתיה ולא על ההדחה ומה שאמר בסוף אבל של חרס צריך הדחה שבוש גדול הוא זה אטו מעיקרא לא בהדחה קאמר. עד כאן לשונו.

הלכה יט

כלי חרס השועים באבר שנשתמשו בהן ביין נסך, אם היו לבנים או אדומים או שחורים מותרין, ואם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעים. ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים, מפני שהם בולעין. ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום, אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הם של חרס.

הלכה כ

גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגויים או גת של אבן שזפתה הגוי, אף על פי שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר ארבע פעמים ודורך בהן. ואם היתה בהם לחלוחית מקדים האפר למים, ואם לאו מקדים המים.

הלכה כא

גת של אבן מזופפת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה, אע"פ שלא דרך בה צריך לקלוף את הזפת. ואם יישנה שנים עשר חדש או נתן בה מים שלשה ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף, לא תהיה הגת חמורה יתר מן הקנקנים, לא נאמר יקלוף אלא להתירה מיד.

[השגת הראב"ד דין]: גת של אבן מזופפת וכו' ואם ישנה י"ב חדש וכו'

אמר אברהם: אומר אני לשלשה ימים צריך קליפה לפי שאין המים נכנסין שם אלא לאחר כמה ונמצאו לשלשה ימים חוזרין ויש אומר אף לשנים עשר חדש מידי דהוה אקיטרי דאמרינן אי אית בהו קיטרי שרי להו.

הלכה כב

גת של חרס, אף על פי שקלף את הזפת אסור לדרוך בה מיד עד שיחם אותה באש עד שירפה הזפת. ואם ישנה שנים עשר חדש, או נתן בה מים שלשה ימים – מותרת, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: גת של חרס אע"פ שקלף את הזפת אסור לדרוך בה מיד עד שירפה את הזפת

אמר אברהם: זה שבוש אלא עד שיכניס בו גחלים ויתלבן כדי שיתרפה הזפת אם היה שם.

הלכה כג

משמרת של יין של גוי, אם היתה של שער מדיחה ומשמר בה, ואם היתה של צמר מדיחה במים ובאפר ארבע פעמים ומדיחה עד שתנגב ומשמר בה, ואם היתה של שש -מישנה י"ב חדש, ואם יש בהן קשרים – מתירן. וכן כלי חלף והוצים וכיוצא בהן מכפיפות שדורכין בהן יין, אם היו תפורין בחבלים מדיחן, ואם היו אחוזות זו בסבוך קשה מדיחן באפר ובמים ארבע פעמים ומנגבן ומשתמש בהן, ואם היו תפורות בפשתן מישנן שנים עשר חדש, ואם יש בהן קשרים מתירן.

הלכה כד

כלי הגת שדרך בהן הגויים יין נסך כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראל?

הדפין והעדשים והלולבין מדיחן העקלין של נסרין ושל בצבוץ מנגבן, של שיפה ושל גמי מישנן שנים עשר חדש. ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים, או מניחן תחת צנור שמימיו מקולחין או במעין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות ואח"כ יותרו.

הלכה כה

בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל, היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: וכן הבשר והגבינה וכו'

אמר אברהם: זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אלא אם כן נחשד.

הלכה כו

המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג הרי זה מותר ואינו צריך לשאול עליו, אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם.