הלכות מאכלות אסורות פרק טו

הלכה א

דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב.

הלכה ב

כיצד?

חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חֵלֶב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים.

הלכה ג

כיצד הוא ממשו?

כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב – לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו קיים. אבל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות.

הלכה ד

נפל חלב כליות לחלב האליה וגמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה. אפילו חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים: הכל אסור, עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת, כמו שיתבאר.

הלכה ה

ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו?

כשיעור שנתנו בו חכמים: יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתים.

הלכה ו

נמצאת למד: שכל איסורין שבתורה בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה שנתערבו במאכל המותר: מין בשאינו מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים. חוץ מיין נסך מפני חומרת עבודה זרה, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין.

הלכה ז

כיצד?

טיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חביות של יין הכל אסור, כמו שיתבאר. וכן כוס של יין טבל שנתערב בחבית הכל טבל עד שיפריש תרומות ומעשרות הראויין לתערובת, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ח

פירות שביעית, אף על פי שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה, שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית, כמו שיתבאר במקומו.

[השגת הראב"ד דין]: אלא חייב לאכול התערובת וכו'

אמר אברהם: ויש ביעור אחר בפירות שביעית שהוא לשריפה או לקבורה והוא שיכלה המין האחרון שבאותה הארץ משלש ארצות החלוקות לביעור ואותו זמן בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם.

הלכה ט

חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת, כמו שביארנו לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.

הלכה י

והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר אוסרת בכל שהוא שהרי יש לה מתירין, שלאחר העומר יותר הכל. וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון: איסור מוקצה ונולד ביום טוב לא נתנו בו חכמים שיעור אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטל, שהרי יש דרך שיותר בה, כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן.

הלכה יא

אבל הערלה וכלאי הכרם וחלב ודם וכיוצא בהן, וכן תרומות נתנו חכמים בהן שיעור שאין בהן דרך היתר לכל אדם.

הלכה יב

יראה לי: שאפילו דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם – מותר. לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל, שהרי אפשר לתקנו ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו. ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה: כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'

אמר אברהם: משנה שלימה היא.

הלכה יג

ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים: התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים עולין באחד ומאה וצריך להרים ומצטרפין זה עם זה. וכן פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה. כיצד?

סאה קמח מאחד מאלו, או סאה מכולם שנפלה למאה סאה קמח של חולין ונתערב הכל -מרים מן הכל סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם, נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע.

הלכה יד

הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים. כיצד? רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם, או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם, שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום. נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה.

[השגת הראב"ד דין]: נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה

אמר אברהם: אינו כן שאין לך דבר שאוסר עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי גויים ויי"נ דוק ותשכח.

הלכה טו

ולמה צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה וכלאי הכרם?

שהתרומה ממון כהנים, לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום אינו צריך להרים.

הלכה טז

ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם?

מפני שהן אסורין בהנייה. ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות?

שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדש הכל, שנאמר: את מקדשו ממנו אמרו חכמים: דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו.

הלכה יז

שאר איסורין שבתורה כולן, כגון: בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהן שיעורן בששים. כיצד?

כזית חלב כליות שנפל לתוך ששים כזית מחלב האליה הכל מותר, נפל לפחות מששים הכל אסור. וכן אם נפל כשעורה חלב צריך שיהיה שם כמו ששים שעורה, וכן בשאר אסורין. וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן הגיד מן המנין. ואע"פ ששומן גיד הנשה מדבריהם, כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו באיסורי תורה. והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר, שאין בגידים בנותן טעם.

הלכה יח

אבל כחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם, כמו שביארנו, הקלו בשיעורו.

[השגת הראב"ד דין]: וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם

אמר אברהם: ויש נותן טעם טוב מזה מפני שהוא היתר כשהוא בעצמו.

הלכה יט

ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, אם היתה עם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל, מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה.

הלכה כ

אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם. ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורן בששים.

הלכה כא

ומנין סמכו חכמים על שיעור ששים?

שהרי המורם מאיל נזיר והיא הזרוע אחד מששים משאר האיל והיא מתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו, שנאמר: ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל.

הלכה כב

מין במינו ודבר אחר שנתערבו, כגון קדרה שהיה בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערין חלב הכליות בגריסין ובאליה. אם היה אחד מששים מותר, שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם.

הלכה כג

והוא הדין לתרומות שנתערבו לשערן במאה. וכלאי הכרם או ערלה לשער אותן במאתים.

הלכה כד

כשמשערין בכל האיסורין בין בששים בין במאה בין במאתים משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום.

הלכה כה

אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה, ואם ביטל הרי זה מותר, ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל. ויראה לי: שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר.

הלכה כו

כיצד?

הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה, שהרי נאסר הכל לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר. אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה.

הלכה כז

כיצד?

חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כח

כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל. במה דברים אמורים?

בשהשביחו, אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו הרי זה מותר, והוא: שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף. אבל אם פגם בתחלה וסופו להשביח, או השביח בתחלה, אף על פי שסופו לפגום הרי זה אסור.

הלכה כט

ומי יטעום את התערובת?

אם היה המעורב תרומות עם החולין טועם אותן הכהן, אם היה טעם התרומה ניכר הכל מדומע. ובהלכות תרומות יתבאר דין המדומע.

הלכה ל

ואם היה בשר בחלב, או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן טועם אותן הגויים וסומכין על פיו. אם אמר אין בו טעם, או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר, והוא: שלא יהיה סופו להשביח, כמו שביארנו. ואם אין שם גויים לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים.

הלכה לא

עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם, מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיותן מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן.

הלכה לב

גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מקצה אזנו, שהחלב נבלע באיבריו והוא משביחו ונותן בו טעם. לפיכך אם היה כחוש ולא היה בו חלב כליות ולא חלב קרב אלא מעט כאחד מששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב, וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה קולף ואוכל עד שהוא מגיע לגיד ומשליכו. וכן בהמה שצלאה שלימה ולא הסיר לא חוטין ולא קרומות האסורות קולף ואוכל. וכיון שיגיע לדבר אסור חותכו ומשליכו, שאין בגידים בנותן טעם כדי לשער בהן.

הלכה לג

אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן הרי זו מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור.

הלכה לד

בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור. וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו, אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח [אע"פ] שהתפל בולע מן המליח [אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט]. דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור.