הלכות מאכלות אסורות פרק ב

הלכה א

מכלל שנאמר: וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא. ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר: את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו', הרי למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתם בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו.

הלכה ב

לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית לוקה מן התורה בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב, לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם.

הלכה ג

האדם אע"פ שנאמר בו: ויהי האדם לנפש חיה, אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן: זאת החיה אשר תאכלו. הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

הלכה ד

האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה, שנאמר: ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו והרי עבר על עשה, שנאמר: כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו, וכן האוכל כזית מדג טמא – לוקה, שנאמר: ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ועבר על עשה, שנאמר: כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו מכלל שמי שאין לו סנפיר וקשקשת לא יאכל. הא למדת: שכל האוכל דג טמא או בהמה וחיה טמאה או עוף טמא בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה.

הלכה ה

חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף והאוכל כזית משרץ העוף לוקה, שנאמר: כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. ואי זהו שרץ העוף?

כגון זבוב או יתוש וצרעה ודבורה וכיוצא בהן.

הלכה ו

האוכל כזית משרץ הארץ לוקה, שנאמר: וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואי זהו שרץ הארץ?

כגון נחשים ועקרבים וחפשית ונדל וכיוצא בהן.

הלכה ז

ושמנה שרצים האמורים בתורה שהן: החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת, האוכל מבשרם כעדשה – לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכולם מצטרפין זה עם זה בכעדשה.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בשאכל מהן אחר מיתתן, אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן ואכלו אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית בשר וכולן מצטרפין לכזית. אבל אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה.

הלכה ט

דם שמנה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא: שיהיה הדם מחובר לבשר. וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו, לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא. וכן כל כיוצא בו משאר שרצים שאינן מטמאין.

הלכה י

דם שרצים שפרש וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית, והוא: שיתרו בו משום אוכל שרץ, אבל אם התרו בו משום אוכל דם – פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה חיה ועוף.

הלכה יא

כל השעורין ומחלקותם הלכה למשה מסיני.

הלכה יב

האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה, שנאמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. אי זהו שרץ המים?

אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים.

כללו של דבר: כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון: כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.

הלכה יג

אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות, כגון: רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית – לוקה, שנאמר: ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאין פרין ורבין. אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה.

הלכה יד

אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פרשו ויצאו לארץ, אע"פ שחזרו לתוך האוכל, מי שאכל מהן כזית – לוקה, שנאמר: לכל השרץ השורץ על הארץ, לאסור אלו שפרשו לארץ, אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

הלכה טו

במה דברים אמורים?

שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ואם ספק – אסורה. לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש.

הלכה טז

פרשו לאויר ולא נגעו לארץ, או שפרשו מקצתן לארץ, או שפרשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהן.

הלכה יז

תולעת הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראש הבהמה והנמצאת בבשר – אסורה. אבל דג מליח שהתליע הרי התולעת שבו מותרת שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ שמותר לאכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן. וכן המים שבכלים שהשריצו הרי אותן שרצים מותר לשתותן עם המים, שנאמר: וכל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, כלומר: במים ובימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו, אבל בכלים בין שיש לו בין שאין לו מותר.

[השגת הראב"ד דין]: אבל דג מליח וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל שבוש הוא זה שאף בשר מליח תולעתו מותרת אבל מה שאמרו מורנא דבשרא אסירי דכוורי שריין תולעים שהיו בו מחיים קאמר ודכוורי שרי דחיי הדגים כמיתתן דמו. עד כאן לשונו.

הלכה יח

שרץ המים הנברא בבורות ובשיחין ובמערות, הואיל ואינן מים נובעין והרי הן עצורים הרי הן כמים שבכלים ומותר. ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקים.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

שלא פרשו ממקום ברייתן, אבל אם פירש השרץ אע"פשחזר לתוך הכלי או לתוך הבור – אסור. פרש לדפני החבית וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר – מותר. וכן אם פרש לדפני הבור או המערה וחזר למים מותר.

הלכה כ

המסנן את היין או את החומץ או את השכר ואכל את היבחושים או את היתושין והתולעות שסנן לוקה משום שרץ המים, או משום שרץ העוף (ושרץ המים). אפילו חזר לכלי אחר שסננן, שהרי פרשו ממקום ברייתן, אבל אם לא סננן שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

הלכה כא

זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית כשאכל כזית מבריה גדולה או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה ואפילו סרחה הבריה, ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה.

הלכה כב

נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית. לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם בין חי ובין מת לוקה משום שרץ העוף.

הלכה כג

הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה שלש מלקיות, ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות לוקה עליה ארבע מלקיות. ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש. ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותה משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות. משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות בין שאכלה כולה בין שאכל ממנה כזית, לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים לוקה חמש מלקיות.

[השגת הראב"ד דין]: לוקה חמש וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים ואם בשביל ששולין דגים ואוכלין טעות הוא בידו ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה. עד כאן לשונו.

הלכה כד

ריסק נמלים והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות: חמש משום הנמלה האחת, ואחת משום כזית מנבלת הטמאים.