הלכות מכירה פרק יא

הלכה א

המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה, אם נתקיימו התנאין, נקנה הדבר שהוקנה, ואם לא נתקיים התנאי לא קנה. וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות אישות.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא: שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בלבו להקנותו.

הלכה ג

כיצד?

המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני, והחזיק זה בבית, הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום. ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה. אבל אם התנה ואמר לו: אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני, אתן לך בית זה, או אמכרנו לך בכך וכך, והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה, שזו היא אסמכתא. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד

לפיכך הנותן ערבון לחברו ואמר לו: אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך. והלה אומר: ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח, קנה זה הערבון, שהרי הוא תחת ידו. ואם חזר בו המוכר, אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה.

[השגת הראב"ד]: ואם חזר בו המוכר וכו'

אמר אברהם: אין הכל מודים בזה שהרי הצריכו הגאון שיהא מבטל זכותו שהיא מחילה ושלא יהא אנוס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב אבל אם יאמר לו המוכר המעות שנתת לי לא יצאו מתחת ידי ואתה אם תרצה קח את מקחך או תניח אותו לעולם הדין עמו ובענין זה יכול להיות מ"ש. עד כאן לשונו.

הלכה ה

וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו: אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע זמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את השטר, שזו אסמכתא היא.

הלכה ו

וכן כל תנאין שמתנין בני אדם ביניהן אף על פי שהן בעדים: ובשטר אם יהיה כך או אם תעשה כך, אתן לך מנה או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה לך ולא אתן לך, אע"פ שעשה או שהיה הדבר לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה.

הלכה ז

כל האומר: קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו. כיצד?

אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו, וקנו מידו על כך, הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח

מי שמכר חצירו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמי חצירו, הרי זה כמוכר על תנאי. לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטין והוזלו, או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ, או שלא נסתייע לו להעלות או לקנות חטים, הרי זה מחזיר אותן הדמים ותחזור לו קרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני, והרי לא נעשה. וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ט

אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואע"פ שמראי הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר, שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים.

הלכה י

מי שהקנה לחברו והתנה עליו על מנת שתתן מקח זה או תמכרנו לפלוני, אם נתנו או מכרו לאותו פלוני קנה. ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר, או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו לא קנה. וכן המוכר או הלוקח שהתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן לו המעות, הרי המכר קיים ויחזיר כשהתנה.

הלכה יא

מכר קרקע לחברו והתנה המוכר ואמר ללוקח: כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר. מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו: כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו, הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות, ואין בזה אבק רבית, שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה.

הלכה יב

מעשה באשה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון שהיה קרובו. ואמר שמעון המוכר לראובן השליח: אם יהיו לי מעות תחזיר לי פלונית קרובתי קרקע זו, והשיבו ראובן ואמר לו: אתה ופלונית קרובים כמו אחים, כלומר: הדבר קרוב שהיא תחזיר לך ואינה מקפדת על זו. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: הרי זה השליח לא קנה כלום שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח מפני שלא השיבו תשובה ברורה, ונמצא שלא גמר ולא הקנה. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג

אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה, והוא שיתפוס זכיותיו בבית דין. והוא: שלא יהיה אנוס.

הלכה יד

כיצד?

הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו: שאם לא בא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו. והגיע היום ולא בא, הרי אלו נותנים, ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו, וכן כל כיוצא בזה, והוא: שיהיה בבית דין חשוב.

הלכה טו

המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא. כיצד?

האומר לעדים: הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר: הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים: הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר, הרי זה כמי שאמר: הוו עלי עדים וחייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום. שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. וכזה הורו רוב הגאונים.

הלכה טז

חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר: הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותי.

[השגת הראב"ד]: בדבר שאינו וכו'

אמר אברהם: רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לריש לקיש וסייעו לרבי יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד. עד כאן לשונו.

הלכה יז

ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה?

מפני שפסק בשעת נשואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה.

הלכה יח

כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין: קונין מזה שהוא חייב לחברו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו, קונין מבעל חובו, שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך, הרי החוב זה מחול לו מעכשיו. ואם לא יהיה או לא יעשה, הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו. ועל דרך זו היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשדוכין ובכל הדברים הדומין להם.