הלכות מכירה פרק טו
הלכה א
המוכר לחברו במדה במשקל או במניין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם, שאין הונייה אלא בדמים, אבל בחשבון חוזר.
הלכה ב
כיצד?
מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעים ותשעה, נקנה המקח ומחזיר את הטעות, ואפילו לאחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מן המנין שפסקו חוזר, ואפילו לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חברו כלום חוזר, שקניין בטעות הוא. וכן כל כיוצא בזה.
[השגת הראב"ד]: המעות חסר וכו'
אמר אברהם: אף בזה אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי האיך למהדר ביה מההוא זבינא. עד כאן לשונו.
הלכה ג
וכן המוכר לחברו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר.
הלכה ד
אין מחשבין פחת המום אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר: בחפץ שלם אני רוצה. וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום הרשות ביד המוכר, שהוא אומר לו: או תקנה אותו כמו שהוא או טול דמים שלך ולך.
הלכה ה
כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.
הלכה ו
כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר: על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו: כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה.
הלכה ז
המוכר פרה לחברו ומנה בה מומין גלויים ומומין שאין ניכרין, ולא היה בה מאותן המומין הגלויין שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין, הרי זה מקח טעות וחוזר ואע"פ שפירש המום שנמצא. שהרי הלוקח אומר: כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה אמרתי: כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה, ואינו מפרש מומין אלו אלא כדי להשביח דעתי.
הלכה ח
כיצד?
פרה זו עורת היא, חגרת היא, נשכנית היא, רבצנית היא, ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית הרי זה מקח טעות. היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות. וכן אם היתה חגרת ונמצאת נשכנית אף על פי שאינה עורת, אין זה מקח טעות.
הלכה ט
הראה לו המום שיש בה ואמר לו: מום זה יש בה ומום פלוני [ומום פלוני], אף על פי שאותן המומין שמנה נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן, אין זה מקח טעות.
הלכה י
וכן המוכר שפחה לחברו ואמר לו: גדמת היא, חגרת היא, סומא היא, שוטה היא, נכפית היא, ולא היה בה מום מאלו המומין שמנה ונמצאת נכפית, הרי זה מקח טעות. וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יא
מכאן אני אומר: שהמוכר חפץ לחברו במאה דינרין ואמר לו: חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד על מנת שאין לך עלי אונאה, הרי זה יש לו עליו אונאה. שהרי אומר: כיון שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז, ידעתי שאינו מתכוין אלא להשביח דעתי, עד שיפרש כדי ההונייה שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת טועה, שהרי ידע בודאי הדבר שמחל בו, וכזה ראוי לדון.
הלכה יב
המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והן הנקראין: סמפון. שאם היה זה סמפון גלוי כבר ראהו, ואם אינו נראה, כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהן, הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה.
הלכה יג
נמצא בו שחין רע, או חולי המתיש את כחו, או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום, מפני שמבטלו ממלאכתו. וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה. וכן אם נמצא ליסטים מזויין הרי זה מום המאבד את כולו, מפני שהמלך תופס אותו והורגו. וכן אם נמצא מוכתב למלכות הרי זה מום ומחזירו, מפני שהמלך תופשו למלאכתו בכל עת שירצה, אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות, או בורח תמיד, או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות, אלא אם כן פירש.
[השגת הראב"ד]: אלא א"כ פירש
אמר אברהם: והלא אמרו פ"ק דקדושין בגמ' הנהו קלא אית להו ומה שאמרה התוספתא פ' המוכר פירות נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לא שיאמר לוקח אל המוכר אלא המוכר אומר ללוקח כמו ברישא דאמר הגיעו המוכר ללוקח וה"ק הרי שלך לפניך שאתה היית יודע אך יש לפרש הנהו קלא אית להו כלומר אין לחוש בעבד שלקחו כהן מישראל שמא ליסטים מזויין ומקח טעות שאם היה כן הקול יצא עליו וכיון שלא יצא הקול מסתמא אין לו לחוש לזה הטעות מיהו אם יודע הדבר שהוא כן מקח טעות הוא וחוזר בו ואומר טול את שלך והחזר לי מעותי ועל דרך זה הלך המחבר ועכשיו שיש בזה שני דרכים הללו הנה הדין הזה ספק אם נתן הדמים לא יטול ואם לא נתן לא יתן. עד כאן לשונו.