הלכות מכירה פרק כג
הלכה א
מקנה אדם הגוף לפירותיו בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות. הא למה זה דומה?
לשוכר בית או שדה לחברו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף.
הלכה ב
כיצד?
כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח. והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לולדותיהם, או עבד למעשה ידיו, בכל ממכרו או מתנותיו קיימין.
הלכה ג
מכר עבדו לקנס שאם יונח וימות יהיה קנס של לוקח, הרי זה ספק לפיכך לא קנה. ואם תפש הקנס, אין מוציאין מידו.
הלכה ד
מכר אילן לזה ופירותיו לאחר, לא שייר מקום הפירות ואין לאחר כלום. אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו, הרי שייר מקום הפירות אף על פי שלא פירש, לגבי עצמו בעין יפה משייר.
הלכה ה
המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו, ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה.
הלכה ו
ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה?
שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב, הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.
הלכה ז
ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחברו?
שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס אלא בשעת הוצאת הפירות, ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו. אבל המוכר שדה לפירותיה אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח, ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו.
הלכה ח
ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחברו?
שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינן כן, כמו שיתבאר בענין שכירות. ואין השוכר רשאי להשכיר, אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה.
הלכה ט
המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחברו, קנה ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם. לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה. שהרי הוא כשוכר אמת המים לחברו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולם כדין השוכר בית מחברו כמו שאמרנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. וכן כל כיוצא בזה.
[השגת הראב"ד]: המוכר פירות שובך וכו'
אמר אברהם: דוקא שאמר לו כך. עד כאן לשונו.
הלכה י
הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל שובך כל זמן שלא פרחו. ודבר זה גזרת חכמים היא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה. לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וביצים אלו לחברו מטפח על השובך שיפרחו האמהות ויגבהו מעל הארץ, ואחר כך יקנה אותן לחברו בקנין או על גבי קרקע, או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן.
הלכה יא
הלוקח פירות שובך מחברו אינו יכול ליטול כל הגוזלות שיולדו בו מעתה, מפני שהאמהות בורחות, נמצא שהחריב כל השובך, אלא מניח מהן כדי ליישב השובך.
הלכה יב
וכמה מניח?
אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות, מניח בריכה ראשונה שיולידו האמהות כדי שיצטוותו האמהות עם הבריכה הראשונה ועם הבנות שעמהם, ומניח ממה שיולידו הבנות שתי בריכות כדי שיצטוותו הבנות עם שתי הבריכות שהולידו, וכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו שלו.
הלכה יג
הלוקח פירות כוורת מחברו נוטל שלשה נחילים זה אחר זה, מכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי ליישב את הכוורת.
הלכה יד
הלוקח חלות דבש מחברו, מניח בכוורת שתי חלות כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להן.
הלכה טו
הלוקח זיתים מחברו לקוץ, מניח האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ. לקח בתולת שקמה, מגביה שלשה טפחים וקוצץ. סדן של שקמה שני טפחים, ובשאר אילנות טפח וקוצץ. בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים וארזים חופר ומשריש, לפי שאין גזעו מחליף.