הלכות מכירה פרק כח

הלכה א

האומר לחברו: בית כור עפר אני מוכר לך והיו בתוך השדות גאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים, אף על פי שאין בהן מים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין בכלל הבית כור, שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ונראין כשנים או שלשה מקומות, ולוקח אלו הגאיות והסלעים בכלל הבית כור בלא דמים, היו פחות מכאן נמדדין עמה.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

כשלא היה בהן אלא בית ארבעה קבין והיו הארבעה קבין מובלעין בתוך חמשת קבין ומובלעין בתוך רובה של שדה. אבל היתה יתר על ארבעה קבין או שהיו מפוזרין הרבה או אינן מובלעין, אף על פי שאין בהן עשרה אינן נמדדין עמה. היו נבלעין רובן במעוטה או מעוטן ברובה, או שהיו מוחלקין כמו חוט שוה, או כמו עגול, או כמו משולש, או שהיו בצדדין, או שהיו דרך עקלתון כל אלו ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם היו עפר מלמעלה וסלע מלמטה, או סלע מלמעלה ועפר מלמטה, הרי זה ספק.

הלכה ג

היה בה סלע יחידי אפילו בית רובע לכור, אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא, אין זה נמדד עמה הפסיק עפר בין סלע למצר הרי זה ספק.

הלכה ד

אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך, אפילו היו בה גאיות עמוקות עשרה טפחים או יותר או סלעים גבוהים עשרה טפחים או יותר, הרי אלו נמדדין עמה.

הלכה ה

האומר לחברו: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, אם פחת כל שהוא מנכה לו מן הדמים. ואם הותיר כל שהוא יחזיר לו.

הלכה ו

אמר: בית כור עפר אני מוכר לך, הרי זה כמי שפירש ואמר: בית כור עפר בין חסר בין יתר, ואם פיחת מן המדה אחד מארבעה ועשרים שהוא רובע לכל סאה או הותיר כך רובע לכל סאה הגיעו. יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעים כולן שחסרו או הוסיפו, וכל שפיחת מבית כור, ינכה לו מן הדמים, וכל שהוסיף על בית כור, יחזיר לו.

[השגת הראב"ד]: בית כור עפר וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר. עד כאן לשונו.

הלכה ז

ומה הוא מחזיר לו?

אם היתה התוספת פחותה מתשעה קבין, מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר. ואם היתה התוספת סמוכה לשדה אחרת של מוכר, מחזיר לו אותה התוספת קרקע, שהרי סומך אותה לשאר שדותיו ואינו מפסיד כלום. היתה התוספת יתרה על תשעה קבין, נותנין רובע לכל סאה וסאה, והנשאר יתר על הרבעים, אם יש בו תשעה קבין, נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע ונותנו לו בשעה שלקחה ממנו.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

כשהיא בזול בשעת ממכר, והוקירה בשעת החזרת היתר. אבל אם היתה ביוקר והוזלה, אומרין ללוקח: אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה, תן לו דמים כפי הממכר, ואם רצית ליתן לו קרקע, תן לו כמו ששוה עכשיו.

הלכה ט

ודין חצי קב בגינה כדין תשעה קבין בשדה: שאם הותירה בגינה פחות מחצי קב על הרבעים, אינו מחזיר לו אלא דמים. הותיר חצי קב, מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר בדמים או קרקע כשעת הזול של עת החזרה.

הלכה י

מכר שדה ונעשית גינה ביד לוקח, או גינה ונעשית שדה הרי זה ספק: אם מחשב לו כדין שהיתה בעת המכר או כדין שהוא עתה.

הלכה יא

האומר לחברו: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל בין חסר בין יתר, או שאמר: בית כור אני מוכר לך בין חסר בין יתר מדה בחבל, הלך אחר הפחות שבלשונות, ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר.

הלכה יב

מכר לו בית כור ואמר לו בסימנין ובמצרים, פחת שתות או הותיר שתות הגיעו. פחת יתר על שתות ינכה לו מן הדמים. הוסיף לו יתר על שתות יתן לו דמים או קרקע הכל לפי השיור. אם הנשאר בשדה פחות מתשעה קבין ובגנה פחות מחצי קב ולא היה סמוך לשדה המוכר, מחזיר לו הדמים.

הלכה יג

המוכר לחברו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו: יש במשיחתה מאתים ונמצאת בה מאה וחמשים הגיעתו, שהרי ידעה וקבל עליו, וזה שהזכיר לו החשיבות, כלומר שהוא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתים.

הלכה יד

האומר לחברו בית כור פלוני אני מוכר לך, אע"פ שאין במשיחתו אלא לתך הגיעו, שלא מכר לו אלא מקום הנקרא בית כור. לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שהוא נקרא בית כור. וכן האומר לחברו: כרם שלי במקום פלוני אני מוכר לך, אף על פי שאין בו גפנים הגיעו, והוא שיהיו קורין אותו כרם. וכן האומר לחברו: פרדס זה אני מוכר לך אפילו אין בו רמונים הגיעו, והוא שיקרא פרדס, וכן כל כיוצא בהן.

הלכה טו

וכן כל הדברים האלו במקום שאין שם מנהג כמו שביארנו. אבל במקום שיש מנהג, הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להן.