הלכות מכירה פרק ג

הלכה א

אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.

הלכה ב

כיצד? המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה, שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד]: כיצד המקבץ עצים או וכו'

אמר אברהם: זהו שאמרו הלוקח פשתן לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומפרש לה בהגבהה וכן עיקר מיהו לא צריך להתירו ולהגביהו עץ עץ כמו שאמר אלא אף על פי שהוא טורח עליו להגביהו שלם ותאמר אין דרכו בהגבהה אפילו הכי ניחא ליה בהגבהה טפי ממשיכה משום דמישמט. עד כאן לשונו.

הלכה ג

הספינה הואיל ואי אפשר להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה. וכן כל כיוצא בזה. ואם אמר לו המוכר: לך משוך וקנה! אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה.

הלכה ד

נמצאת למד: שהלוקח מטלטלין, אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו, וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה, או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשיך. ומשהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה, או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך, קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו, וכופין את הלוקח ליתן את הדמים.

הלכה ה

ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין?

גזרה: שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם.

הלכה ו

נמצאת אומר: שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו הלוקח: תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואף על פי שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תקנו חכמים משיכה. לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה, שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

הלכה ז

וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, ואע"פ שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו, שהרי נעשה ברשותו. וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.

הלכה ח

המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם, בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין, כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין.

הלכה ט

במה דברים אמורים?

כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע. אבל אם היו במקום אחר, צריך שיאמר לו: קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו: קנה אותם על גבי קרקע פלונית, כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אף על פי שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר: קנה אגב קרקע לא קנה. וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה.

[השגת הראב"ד]: אגב קרקע לא קנה

אמר אברהם: זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור דשמעתא לא מיחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן אפילו בצבורין בה דאי לא היכי פסקה למילתיה ואמר והלכתא אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן והא זמנין דצבורין בעינן ואגב לא בעינן. עד כאן לשונו.

הלכה י

הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר, אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין על גבי קרקע, והחזיק האחד בקרקע לא קנה השני המטלטלין, ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה, אין מוציאין מידו, שהרי תפשן אחר שקנה חברו הקרקע שנקנו אלו על גבו.

הלכה יא

המקנה עבדים וקרקעות כאחד, החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה עבדים עד שיהיו עומדין בתוך הקרקע. ואף על פי שאמר לו: קנה עבדים על גבי קרקע, לא קנה עד שיהיו בתוכה, שהעבד מהלך לדעת עצמו.

[השגת הראב"ד]: מהלך לדעת עצמו וכו'

אמר אברהם: ולמה בעי שיהיו בתוכה והרי אמר לו אגב וקני וכבר אמרו דהיכא דא"ל אגב לא בעינן צבורין בה ומה שכתב שהעבד מהלך לדעת עצמו מה בכך הא לא בעינן צבורין בה אלא כי איתא להא מילתא בדלא א"ל אגב ואיכא דקאי כוותיה דמטלטלי דניידי לא מהני ליה אגב אלא בעינן צבורין בה ושמעתא דבבא קמא העבדים וקרקעות הכא נמי משמע אלא דקשיא עלה שמעתא דבבא בתרא מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה ושמעתא דמאה צאן ומאה חביות דמהני בהו אגב אפילו במטלטלין דניידי ואע"פ שאינן צבורין בה. עד כאן לשונו.

הלכה יב

המקנה עבדים ומטלטלין כאחד, משך המטלטלין לא קנה העבדים. החזיק בעבדים, לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גב העבד, והוא שיהיה כפות, שהרי אינו יכול להלך.

הלכה יג

המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד, אף על פי שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביהן, שהבהמה כחצר המתהלכת היא ואין מה שבתוכה קנוי לבעלה. לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה.

הלכה יד

אמר לו המקנה: משוך בהמה וקנה כלים שעליה! הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה, אע"פ שמשכה והיא כפותה, לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן.

הלכה טו

היה עציץ נקוב לאחד והיו הזרעים שבו לאחר, הקנה העציץ לבעל הזרעים, כיון שמשך קנה. הקנה הזרעים לבעל העציץ, לא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמן.

הלכה טז

היה העציץ והזרעים שבו לאחד והקנה הכל לאחר, והחזיק בעציץ לקנות הזרעים, אף העציץ לא קנה. החזיק בזרעים, קנה העציץ. וזהו ששנינו נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות. שהזרעים שבעציץ נקוב זרועים הם בארץ, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, כמו שביארנו.

הלכה יז

כבר ביארנו שכל העומד ליבצר כבצור דמי ואינו נקנה אלא בהגבהה או בשאר דברים שנקנים בהן המטלטלים.

הלכה יח

פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע ואמר לו: יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, כיון שתלש כל שהוא קנה הכל מפני התנאי הזה, אבל אם (אמר לו) הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה, לא קנה אלא מה שתלש, שהרי הגביהו. וכן כל כיוצא בזה.