הלכות מכירה פרק ד

הלכה א

כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו. כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי, אין אחד מהן יכול לחזור בו, והרי זה כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו. לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה! וכן אם קנה הכלי תחלה והגביהו, ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון שנכנסו בתוך כלי זה קנה אותם, מפני שהנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו.

הלכה ב

כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח.

הלכה ג

מסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום.

[השגת הראב"ד]: מסירה אינה קונה כו'

אמר אברהם: נ"ל שאין זה הדין בחפץ דהא קי"ל בספינה כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה אבל בבהמה ודאי סגי לה ביד ורגל כת"ק. עד כאן לשונו.

הלכה ד

דבר הנקנה במשיכה, אם היה ברשות הרבים ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה.

הלכה ה

טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים, ומשכו לוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים, קנה אע"פ שעדיין לא מדד. וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים, קנה ראשון ראשון בהגבהה.

הלכה ו

היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח לא קנה, שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים. היו הפירות ברשות הלוקח, כיון שקבל עליו המוכר למכור, קנה לוקח ואף על פי שעדיין לא מדד. היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו, לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו, כמו שביארנו.

הלכה ז

היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר, וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם אמר לו: כור בשלשים סלע אני מוכר לך, יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה, וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח, אע"פ שהוא ברשות הלוקח. ואם אמר לו: כור בשלשים, סאה בסלע, ראשון ראשון קנה. שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה, כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח. ואילו לא היה הפירות בכליו של מוכר, כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק, אף על פי שלא מדד, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד]: היו הפירות בסימטא וכו'

אמר אברהם: ערבוב דברים אני רואה בכאן שלא פירש לאיזה כלי עירה והוא עוסק ובא לתוך כליו של מוכר כמ"ש בתחלת דבריו וא"כ אפילו מדד כל הכור לא קנה ואפילו בסימטא ולא אפילו הכניסן לרשות לוקח באותו כלי אבל לא היה לו לכתוב למעלה לתוך כליו של מוכר אלא אפילו לתוך כליו של לוקח הואיל ואמר לו כור בשלשים לא קנה ראשון ראשון אבל אם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע והוא בסימטא ומערה לכליו של לוקח ראשון ראשון קנו לו כליו. עד כאן לשונו.

הלכה ח

וכן המוכר יין או שמן לחברו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאת המדה, הרי הן של מוכר, משנתמלאת המדה, הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

[השגת הראב"ד]: וכן המוכר יין וכו'

אמר אברהם: ברשות לוקח לא דייק.

הלכה ט

וכן פירות שהיו צבורין בסימטא או בחצר של שניהם והמדה אינה של אחד מהן והיה המוכר מודד עד שלא נתמלאת המדה, הרי היא ברשות המוכר, ומשנתמלאת המדה, הרי היא ברשות לוקח.

[השגת הראב"ד]: והמדה אינה וכו'

אמר אברהם: והמדה של לוקח. עד כאן לשונו.

הלכה י

היתה המדה של אחד מהן והיו בה רשמין לידע חציה, שלישה, ורביעה וכיוצא בהן, כיון שהגיע לרושם מן הרשמים, קנה ראשון ראשון, ואע"פ שלא נתמלאת המדה. שכל רושם מהם כמדה בפני עצמה, שהרי של אחד מהן היא המדה והוא סומך על הרשמים שבה.

[השגת הראב"ד]: כיון שהגיע לרושם וכו'

אמר אברהם: קנה ראשון ראשון ואפילו בסימטא. עד כאן לשונו.

הלכה יא

זה כלל גדול יהיה בידך: הקונה את המטלטלין אם פסק הדמים ואחר כך הגביה קנה. ואם הגביה תחלה והניח ואח"כ פסק הדמים, לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביהה.

הלכה יב

היה דבר הנמכר דמיו קצובין וידועין והגביהו קנהו, אף על פי שפסק אחר שהגביה. והוא הדין בשאר דברים שקונין בהם את המטלטלין שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים, אלא אם כן דמיו קצובין, כמו שביארנו.

הלכה יג

לפיכך המושך חמרים ופועלים והכניסן לתוך ביתו, אם מדד עד שלא פסק הדמים אפילו היה הלוקח הוא המודד, או שפסק הדמים ואחר כך מדד המוכר, שניהם יכולין לחזור בהן. פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו, אם פסק הדמים ואח"כ מדד המוכר, אין שניהם יכולין לחזור בהן, שהרי סמכה דעתו למכור, ואם מדד עד שלא פסק, שניהם יכולין לחזור בהם, שהרי לא סמכה דעתו עדיין למכור, ואפילו מדד הלוקח.

הלכה יד

הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו, חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא: שיגביהנו כדי לקנות את כולו ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק.

הלכה טו

אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך לו או להחזיק לו, הרי זה זכה לו וכן בשאר דרכי הקנייה.