הלכות שכנים פרק יא

הלכה א

מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן, צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחברו, כדי שלא יזיקו. אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחברו, הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו על ידי הרוח מצויה, שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן.

הלכה ב

אע"פ שהוא חייב להרחיק כל כך, אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם, שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו.

הלכה ג

הכותש את הריפות וכיוצא בהן בתוך שלו ובעת שמכה מנדנד לחצר חברו עד שנדנדה כסוי החבית על פי החבית, הרי זה מזיק בחציו וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד, או יבטל מלאכתו שמזקת, ואם הזיק בעת הנדנוד חייב לשלם, שהרי מכחו בא הנזק.

הלכה ד

כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה, אם לא הרחיק וראה חברו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו. והוא שיראה ממנו שמחל, כגון שסייע עמו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו. במה דברים אמורים?

בשהחזיק בשאר נזקין, חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן: העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה. ואפילו שתק הניזק כמה שנים, הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו. ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין? לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו.

[השגת הראב"ד]: כל ההרחקות האמורות בפרקים וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו

אמר אברהם: תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל

[השגת הראב"ד]: במה דברים אמורים? בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראייה וכו' כמו שביארנו

אמר אברהם: צריך להביא ראיה לכל אלו מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי ועוד מפני ההוצאה שמגעת לחלקי ויתרתי הקרקע עכ"ל

[השגת הראב"ד]: וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע

אמר אברהם: והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה. עד כאן לשונו.

הלכה ה

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הן מצרין לחברו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם, שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חברו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו, שאין לו חזקה. וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו, שהרי הוחזק והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ושתקו, לא החזיק בדבר זה ויש להם בכל עת לעכב ולומר: אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין, שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק. וכזה הורו הגאונים.

הלכה ו

מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה, כגון שפתח חלון או העביר אמת המים או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק, והרי המחזיק טוען: אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי. והניזק אומר: עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר: כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת: עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן, על הניזק להביא ראיה, ואם לא הביא ישבע המזיק היסת ויפטר.

הלכה ז

החזיק בנזק שאין לו חזקה, כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהן וטען המזיק שקנה מידו של ניזק, על המזיק להביא ראיה שקנו מידו, ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו.