הלכות שכנים פרק יב

הלכה א

האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל אחד, חולקין לפי המדה בלבד. ואם אמר אחד מהם: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת, שומעין לו וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא. אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרע, ואמר: תנו לי בשומא שלי מצד זה, אין שומעין לו, אלא נוטל בגורל. אמר להם: תנו לי (בשומא שלי מצד זה) חצי מדתה מן הצד הרע בלא שומא וטול אתה מן הצד הטוב, כדי שיהיה חלקי סמוך לשדה שלי הורו מקצת הגאונים ששומעין לו. ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון.

הלכה ב

הבכור שחלק, נוטל שני חלקים שלו כאחד אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, אם עלו במקום אחד עלו, ואם עלו בשתי מקומות עלו.

הלכה ג

ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון, והדרך דרום ומערב, חולקין אותה באלכסון, כדי שיגיע לזה נהר ודרך. ולזה נהר ודרך ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו.

כללו של דבר: כל דבר שהוא טוב לזה ואין על חברו הפסד כלל, כופין אותו לעשות.

הלכה ד

אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר, מסלקין את הלוקח ונותנין לו שאר האחין או שאר השותפין דמים שנתן והולך, כדי שלא יכנס זר ביניהן.

[השגת הראב"ד]: אחד מן האחין או וכו' עד שמכרו בית דין יש בו דין בן המצר

אמר אברהם: חוץ ממה שמכרו בית דין למזונות. עד כאן לשונו.

הלכה ה

ולא עוד, אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחברו, שהוא בצד המצר שלו, ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאילו הוא שליח של בן המצר. בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו בית דין, יש בו דין בן המצר. אפילו היה הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר, ובן המצר עם הארץ רחוק, בן המצר קודם, ומסלק את הלוקח. ודבר זה משום שנאמר: ועשית הישר והטוב. אמרו חכמים: הואיל והמכר אחד הוא, טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר, יותר מן הרחוק. היו בני המצר רבים כולם זוכים בזו השדה הנמכרת והיא ביניהם לפי מניינם ונותנין מן הדמים ללוקח, והוא שבאו כולם בפעם אחת. אבל אם קדם אחד מהן וסלק את הלוקח, זכה בה לבדו הואיל והוא בן המצר. וכן אם באו מקצתן, ומקצתן במדינה אחרת מסלקין אותו אלו העומדים כאן בלבד והיא להן. וכן המוכר לאחד מבני המצר או לאחד מן השותפין שלו במשא ומתן, אף על פי שאינו שותפו בקרקע זכה בה, ואין שאר השותפין או שאר בני המצר נוטלין עמו.

הלכה ו

המוכר כל נכסיו לאחד, אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה, שהרי היא והאחרת קנה כאחד. וכן המוכר לבעלים הראשונים או הלוקח מן הגוי אין בו דין בן המצר.

הלכה ז

המוכר לגוי, משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי, עד שינהוג הגוי עם בן המצר שלו בדיני ישראל בכל. ואם אנסו שלא כדין ישראל משלם המוכר.

הלכה ח

השכירות אין בה משום דין בן המצר.

הלכה ט

הממשכן מקום ואחר כך מכרו לזה שהוא ממושכן בידו, אין בו משום דין בן המצר, וכן המוכר מקום רחוק כדי לגאול מקום קרוב, או שמכר רע כדי לגאול יפה בדמיו, או שמכר כדי ליתן מנת המלך, או שמכר לקבורה או למזון האשה או הבנות, אין באחד מאלו דין בן המצר, אלא זכה הלוקח. ולמה אין בהן דין בן המצר?

שכל אלו טרודין הן למכור ומשום צורך גדול מוכרין, ואם תאמר יש בהן דין בן המצר, לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח, כדי שיבא זה ויסלק אותי, ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה.

הלכה י

הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לו המוכר, ובעל המצר אומר: שקר אתה טוען לבטל זכותי, על בעל המצר להביא ראיה ואחר כך יוציא מיד הלוקח. ואם לא הביא ראיה ישבע הלוקח היסת.

הלכה יא

אפילו היה שם בדבר ספק, אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שהביא בעל המצר. לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו, אריס אתה לשדה זו או שוכר או ממשכן, צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושהקרקע זו בחזקתו. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב

המוכר ליתומים קטנים אין בו דין בעל המצר, הטוב והישר שעושין חסד עם אלו יתר מבעל המצר.

הלכה יג

וכן המוכר לאשה אין בו דין בעל המצר, מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות, הואיל ולקחה חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה.

הלכה יד

מכר לטומטום ואנדרוגינוס בעל המצר יכול לסלקן מפני שהן ספק אשה.

הלכה טו

היתה הקרקע של אחד מהן והבנין או האילנות של אחד, אם יש לבעל הבנין או לבעל האילנות זכות בקרקע, כל אחד מהן בן המצר של חברו, לפיכך אם מכר אחד מהן חלקו, חברו מסלק הלוקח. אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו: עקור אילנך או הרוס בניינך ומכר בעל השדה זכה הלוקח ואין בעל האילנות או בעל הבנין מסלק אותו. ואם מכר בעל הבנין או בעל האילן, הרי בעל הקרקע מסלק אותו.

הלכה טז

היה מפסיק בינו ובין מצר של חברו רכב דקלים או בנין גבוה וחזק או גומא וכיוצא בהן, רואין אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק, עד שיתערבו שתי השדות הרי זה בן מצר שלו ומסלק הלוקח. ואם לאו אינו מסלק הלוקח.