הלכות שכנים פרק יג

הלכה א

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן, יש בה דין בן המצר הואיל ויש בה אחריות, מכירה היא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר. וכמה נותן לו?

מה שהיא שוה.

הלכה ב

אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא, בכך וכך קניתיה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין. ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יתר מעט, אבל אם אמר על שוה מאה, במאתים קניתי אינו נאמן.

הלכה ג

היה כתוב בשטר מתנה: וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים, נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו, ואף על פי שאינו שוה אלא מנה.

הלכה ד

החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר, החליף חצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי אותם המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו. ואינו יכול לומר לו: תן לי כמה שלקחתי בו שזה הערמה היא ואינו מועלת כלום.

הלכה ה

מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו ואחר כך מכר לו קרקע בצד אותה שדה שבאמצע, רואין אם אותו המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה, זכה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן מצר הוא מפני אותו מעט שקנה באמצע. ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף מצדו, הרי זה מערים ובן המצר מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף.

הלכה ו

המוכר על תנאי, בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח, אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאין ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה עליה עמו כלל, ואח"כ יסלק אותו.

הלכה ז

הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד, בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו, והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר, אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר.

זהו העיקר בכל אלו הדינין, שכל הלוקח בצד מצר חברו הוא כמו שליח לחברו, ולתקן שלחו ולא לעוות. לפיכך אם השביח נוטל הוצאה, ואם הפסיד וחפר והרס או אכל הפירות מנכין אותו מן הדמים. במה דברים אמורים שמחשבין לו הפירות?

בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו, אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותן.

הלכה ח

אחד שלקח שדה אחת משנים ובא בעל המצר לסלקו מחצית בלבד שלקח מן האחד, אינו יכול לסלקו, או מסלקו מכולה או מניח כולה, אבל המוכר קרקע לשנים, יש לבעל המצר לסלק שניהם או לסלק אחד ולהניח אחד.

הלכה ט

בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שיסלקו מכר לו את השדה שיש לו על המצר, אבד את זכותו.

הלכה י

שליח שמכר והרי הוא בעל המצר, אינו מסלק את הלוקח שהרי הוא מכר לו ואין לך מחילה גדולה מזו.

הלכה יא

בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר, הרי בעל המצר חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.

הלכה יב

כל בעל חוב שטרף בחובו יש לבעל המצר לסלקו, לא יהא כח הטורף גדול מכח הלוקח, ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו עליו בחובו תחזור לו שדהו לעולם, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה יג

קטן שהיה בן המצר וראה בית דין שזכות הוא לו, מסלקין לו את הלוקח או יטול לו חלקו עם שאר בעלי המצר כמו שיראו.

הלכה יד

בעל שהיתה אשתו בן המצר הרי זה מסלק את הלוקח, שכל נכסי אשתו ברשותו וכל זכות שתבא לידה זכות הוא לו. אפילו קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זו ללוקח, אינו מועיל, אלא הבעל מסלקו. עמדה האשה מדעתה וסלקה את הלוקח, וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדוניו שסלק את הלוקח, אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהן, ואם רצה לא יקיים ותחזור ללוקח ויחזיר הדמים.