הלכות שכנים פרק ה

הלכה א

חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חברו לעשות בה בית שער ודלת, וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו. עשה אחד מהן מעצמו, אם גילה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חברו, מגלגלין עליו את הכל ונותן חלקו בהוצאה.

הלכה ב

מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני החצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול, אבל בשאר הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל.

הלכה ג

אחד מן השותפין בחצר שביקש להעמיד בה בהמה או רחיים או לגדל בה תרנגולין, חברו מעכב עליו. וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשותן בחצרותיהן, בכולן השותפין מעכבין זה על זה, חוץ מן הכביסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר.

הלכה ד

אחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש, כל בני המבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש בהן במבואות.

הלכה ה

אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר ולא מיחה בו שותפו, הרי זה מעכב עליו כל זמן שירצה. ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה עשרה טפחים החזיק. שהשותפין מקפידין על המחיצה, והואיל והניחו מחל. במה דברים אמורים?

בחצר השותפין, אבל בחצר חברו אפי' העמיד בהמתו ועשה לו מחיצה לא החזיק, שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה. והוא הדין לכל מעמיד תנור וכיריים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן. שאם תאמר: החזיק, אין לך אדם שמשאיל מקום לחברו.

[השגת הראב"ד]: אחד מן השותפין וכו' במה דברים אמורים? וכו' עד מקום לחברו

אמר אברהם: הירושלמי חולק עליו א"ר אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זה חזקה א"ר יוסי ויאות מה נפשך אם יש לו לגדל הרי זה גדל ואם אין לו לגדל הרי החזיק ואומר אני כל אלו המחילות שאמרו שאין עמהם טענת מכירה או מתנה אין מפסידין ממנו קרקע מתורת מחילה ואם רצה לבנות בית בחצירו בונה וחזקתו בטלה מאליה אלא כ"ז שהחצר כך החזיק זה בתשמישו ועל דרך זה יתקיימו דבריו. עד כאן לשונו.

הלכה ו

אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, חברו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח יסתום. וכן לא יפתחו השותפים בחצר פתח בית כנגד פתח בית, או חלון כנגד חלון. אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שאומר לו: הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך.

הלכה ז

ואעפ"כ לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצר חברו, שזה היזק קבוע תמיד, שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים, וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בפתח חברו.

הלכה ח

אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו. אפילו בנה עלייה על גבי ביתו, לא יעשה לה פתח לתוך החצר, לפי שמרבה עליהן את הדרך, נעשה כמי שהיה לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה. אבל פותח הוא פתח עלייה לתוך ביתו, ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק.

הלכה ט

מכאן אתה למד: שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת, יש לחברו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך. וכן המשכיר ביתו לבעל בית אחד ואחר כך הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה, הרי המשכיר מעכב עליו.

[השגת הראב"ד]: וכן המשכיר בית לבעל בית וכו' עד מעכב עליו

אמר אברהם: בחיי ראשי נ"ל דבריו סותרים זה את זה שאמר תחלה שבונה עלייה על ביתו ופתוחה לביתו ואף על פי שהם מרבים שכנים בדירות חלוקות ואיך ימנע ממנו שלא יכניס לביתו כל מי שירצה ואם ירצה לקבל אכסנאין לת"ת נמנע ממנו. עד כאן לשונו.

הלכה י

היה פתח של אחד מן השותפין קטן, אינו יכול להרחיבו, שהרי שותפו אומר לו: בפתח קטן אני יכול להסתר ממך בשעת תשמיש ואיני יכול להסתר ממך בפתח גדול. ואם היה הפתח גדול לא יעשנו שנים. שהרי אומר לו בפתח אחד אני יכול להסתר בשנים איני יכול.

הלכה יא

אבל מי שהיה לו פתח קטן לרשות הרבים ורצה להרחיבו, או היה רחב ורצה לעשותו שנים, אין חברו שכנגדו מעכב עליו, ואין צריך לומר בני רשות הרבים שאינן יכולין לעכב עליו.

הלכה יב

כופין בני מבוי זה את זה לעשות להן לחי או קורה למבוי.

הלכה יג

מי שיש לו פתח למבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי ומבוי המפולש לרשות הרבים ובקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות, בני רשות הרבים מעכבין עליהם, מפני שפעמים דוחקין הרבים ונכנסין בו.

הלכה יד

מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש, בני מבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם את הדרך. ואם היה מבוי מפולש, פותח כל פתח שירצה לכתחלה.

הלכה טו

היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש, הרי זה פותחו בכל עת שירצה. ואם פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. וכן אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו, שמא יבא עליהם מס ומתמעט מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי. לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי, הרי זה סותם פתחו בכל עת שירצה.

הלכה טז

חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה. וכן השנייה משתמשת לעצמה ומשתמש עם החיצונה ואינה משתמשת עם השאר. נמצאת: הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה. לפיכך אם בעל השנייה בנה איצטבא כנגד פתחו וסתמו, אין החיצונה יכולה לעכב עליו, אבל כל הפנימיות מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך באורך, שהרי מקיפין האיצטבא. וכן בעל השנייה שפתח לחצרו פתח שני בינו ובין החיצונה, אין החיצונה מעכבת עליו, שאין לו להשתמש אלא מפתחו ולחוץ. אבל אם פתח הפתח השני בינו ובין השלישי, הפנימית מעכבת עליו, שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצרו הראשון ולחוץ, וכן הדין בכולן.