הלכות שלוחין ושותפין פרק ב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שלוחין ושותפין פרק ב

הלכות שלוחין ושותפין פרק ב

הלכה א

אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם. וכן אין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים, שנאמר: כן תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. והוא הדין לכל התורה כולה. ומה משלחכם בן ברית אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית.

 

הלכה ב

עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה, הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן. אבל מי שאינן בני דעת והן חרש שוטה וקטן, אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה. לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר, החנוני חייב לשלם, שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת, וכן כל כיוצא בזה. ואם פירש ואמר: שלח לי עם הקטן, הרי זה פטור.

 

הלכה ג

האומר לחברו: מנה שיש לי בידך, בין מלוה בין פקדון, שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן, אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו. וכן שנים שהתנו ביניהם שכל מי שירצה לשלוח לחברו משלח ביד מי שירצה המשלח, הרי זה משלח ביד מי שיראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה, ואם נגנב או אבד בדרך או שכפר בו השליח, הרי המשלח פטור, שכל תנאי שבממון קיים.

 

[השגת הראב"ד]: וכן שנים שהתנו ביניהן שכל מי וכו' הרי המשלח פטור

אמר אברהם: ובשבועת היסת עכ"ל

 

הלכה ד

השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני, אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח, בטל המקח ומחזיר. ואם לא הודיע שהוא שליח, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו.

 

הלכה ה

ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו: ללוי קניתי אותה, וכתב שטר מכר בשם לוי, וחזר ראובן ואמר לשמעון: לעצמי קניתיה, חזור וכתוב שטר מכר בשמי, אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן. ואם התנה עמו בתחלה ואמר לו לעצמי אקנה, וזה שאכתוב שטר בשם לוי, כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה, הרי זה כופהו לחזור ולכתוב שטר אחד בשמו.

 

הלכה ו

הסרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר שליחותו, לפיכך אם שינה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד. כיצד?

ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו: מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בחמשים משלם החמשים מביתו, מכר במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה, ראובן אומר: במאה אמרתי לך והסרסור אומר: בחמשים אמרת לי וכן בחמשים מכרתי, נשבע הסרסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת. ואם כבר נתן לו החמשים, נשבע שבועת היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח. ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא, יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים, או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי.

 

[השגת הראב"ד]: ראובן אומר במאה וכו' עד הרי הודה במקצת

אמר אברהם: אין כאן שבועת התורה לפי שראובן אינו תובע אלא בגדו ואינו יודע שנמכר אלא מפי שמעון ואינו טוען לא במנה ולא בשום דבר מסויים אלא בגדו ומאן דלא סבר כן לא סבר כלום הילכך ישבע הסרסור שבועת היסת ויפטר

 

[השגת הראב"ד]: ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וכו'

אמר אברהם: וגם זה אינו כלום שלא יחזור ולא עוד אלא שאפילו הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי. עד כאן לשונו.

 

הלכה ז

כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן: איני רוצה למכור בדמים אלו, מחזיר הלוקח שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו: מכור לך בכך וכך. [כל] סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נשבר חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.

 

[השגת הראב"ד]: כל סרסור שהודיע ללוקח וכו' עד שהרי לא פסק לו דמים וכו'

אמר אברהם: כשהפקידו לו לא אמר לו כלום ואם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא איך יחזור ויאמר איני רוצה דמים הללו עכ"ל

 

הלכה ח

הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני אתן לך את דמיהם, ואם לאו אתן שכר מועט ונאנסו בהליכה, הרי זה חייב לשלם. ואם נאנסו בחזרה פטור. נטלן ע"מ למכרן לאחרים ואמר לו: אם ימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, ואם לא ימכרו אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם.

 

הלכה ט

כל שליח שטען שארעו אונס פלוני והפסיד כך וכך, הרי זה נשבע שבועת השומרין על טענתו ויפטר. ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים, או דבר שהוא גלוי וידוע, שהרי ימצא עדים, הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו. ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם.

מעשה באחד שאמר לשלוחו: קנה לי ארבע מאות גרבי יין, ממעות שהיו לי בידו וקנה לו ונמצאו חומץ, אמרו חכמים: מניין גדול כזה שהחמיץ קול יש לו, הואיל ואפשר להביא ראיה, יביא ראיה שלא היה היין חומץ בשעה שלקח ויפטר. ואם לא יביא ראיה ישלם. וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן אבל דבר הנעלם שאין ראייתו מצויה ישבע עליו. וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף וכיוצא בו. וכן הדין בטענת השומרין אם הראיה יכולה להיות, או יביא ראיה על טענתו או ישלם, כמו שיתבאר.