הלכות שלוחין ושותפין פרק ג
הלכה א
מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו, הרי זה כותב לו הרשאה. וצריך לקנות מידו שהרשהו, ואומר לו: דון וזכה והוצא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו. ואם לא כתב לו, אינו יכול לדון עמו, מפני שהוא אומר לו: אין אתה בעל דיני. ואף על פי שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו, הרי הוא של משלחו. וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה, הרי המשלח חייב בהן, שכך כותבין בהרשאה: כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו.
הלכה ב
הקנה לזה שהרשה, שליש או רביע מה שיש לו ביד חברו, הרי זה עושה דין על הכל. הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל.
[השגת הראב"ד]: הקנה לזה שהרשה שליש או רביע וכו'
אמר אברהם: דוקא שליש או רביע אבל אם אמר לו מאה דינרי ממה שיש לי ביד פלוני יהיו שלך לא ידון אלא על המאה.
הלכה ג
אחד מן האחים שלא חלקו או מן השותפין, שבא לתבוע תובע על הכל, הואיל ויש לו חלק בזה הממון אין צריך הרשאה משאר שותפין. ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן: אילו הייתי אני שם הייתי תובע טענות אחרות ומחייב בעל דיני, שהרי אומר לו: למה לא באת לתבוע גם אתה?
לפיכך אם היה במדינה אחרת יש לו לחזור על בעל הדין ולדון עמו ולומר לו: אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי. לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה: או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא.
הלכה ד
הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לדון על הפירות שהרי הן שלו, דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לו קרקע אין לו פירות.
הלכה ה
מי שהיה לו ביד חברו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין מעות, ועשה שליח בעדים להביאן לו הרשות ביד זה שהם אצלו. אם רצה ליתן, נפטר ואינו חייב באחריותן, שהרי נתן לשלוחו. ואם לא רצה ליתן אינו נותן, שאין זה בעל דינו עד שיבוא בהרשאה על הפקדון, וכל הבא בהרשאה הרי הוא בכלל הנאמר בהן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו.
[השגת הראב"ד]: וכל הבא בהרשאה וכו'
אמר אברהם: דוקא כשהוא עם בעל דינו בעיר אחת ומרשה לאחר לתבוע את חובו אבל אם היה בעל דינו בעיר אחרת מציל ממון חברו הוי. עד כאן לשונו.
הלכה ו
התובע חברו בדין, במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו, וכפר בו, אינו יכול לכתוב הרשאה עליו, שנמצא זה כמשקר. שהוא אומר לו: הרשיתיך ליטול מה שיש לי ביד פלוני, וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום. וכן מי שנתחייב לו חברו שבועה אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו, שאין שם דבר שיקנה לו, ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנין אלא על תביעת הממון.
הלכה ז
מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן, אין הקניין מידו מועיל בזה, שאין המטבע נקנה בחליפין. אלא כיצד עושה? נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן. היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה, ואפילו היה החוב בשטר, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחברו דבר שאינו בעולם. ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם, כמו שביארנו. או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו. זהו הדין שיראה לי מן הגמרא. אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה, כדי שלא יטול כל אחד ממון חברו וילך לו למדינה אחרת, ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה למקנה קרקע, מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות על גבן. ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים, שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י, ואפילו הוא ראוי, אינו ברשותו. והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו: שאין אומרין יקוב הדין את ההר, ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע, אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר. ולמה יפטר?
שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים. אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו, אין כופין ליתן לו ולא להשביע עד שיבא בעל דינו. וכן הורו: שאם היתה לו מלוה אצל חברו בין בשטר בין בעדי קניין, אע"פ שכפר בה בבית דין כותבין עליו הרשאה, מפני שהוא כפירת שיעבוד קרקע. אבל אם מלוה על פה היא שכפר בה, לא תקנו שיכתבו עליה הרשאה.
[השגת הראב"ד]: היתה לו מלוה ביד אחר וכו' עד החוב בשטר
אמר אברהם: אם לא מסר לו שט"ח.
הלכה ח
מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר הרי זה מבטל. ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר, שזה אומר: אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר. לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר ואחר לאחר, הרי השליח כותב הרשאה לשני ושני לשלישי ,הכל לפי תנאו.
הלכה ט
הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה, לא עשה כלום. שהרי אומר לו: לתקן שלחתיך ולא לעוות. לפיכך אם התנה עמו: בין לתקן בין לעוות, אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול.
הלכה י
ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו: שמא המשלח אותך הרשה אחר וביטל שליחותך, שהרי ראובן אומר לו: תן לי הפקדון שיש לי בידך וזו הרשאתי תהי אצלך, ואם המפקיד הרשה אחר, הוא הפסיד על עצמו ושמעון פטור שהרי בהרשאתו נתן.
הלכה יא
ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי, ואמר לוי: לא היו דברים מעולם, אבל ישבע שמעון ויטול, מוציאין הממון מיד לוי ויהיה מונח בבית דין עד שיבא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון, ידון ראובן ויהיה הממון מונח בבית דין עד שיבא שמעון וישאל. ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו. נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר לו: איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען עלי שקר. שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים האחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן, ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה.
[השגת הראב"ד]: ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע וכו' עד שיבא שמעון וישבע ויטול
אמר אברהם: דומה שסותרין דבריו זה את זה שהרי אמר למעלה דהיכא דכפריה לא כתבינן הרשאה ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה וצריך אריכות בזה. עד כאן לשונו.