הלכות שלוחין ושותפין פרק ו

הלכה א

שנים שהן נושאין ונותנין בממון השותפות, אע"פ שהממון של אחד מהן הרי זה נקראת שותפות, ואם פחתו או הותירו הרי הוא לאמצע. ויש להם להתנות בשכר ובהפסד כל מה שירצו, כמו שביארנו. אבל אם היה האחד בלבד הוא שנושא ונותן בממון השתוף, אף על פי שהממון משל שניהם, הרי זו השותפות נקראת עסק, וזה הנושא ונותן נקרא מתעסק, שהרי הוא לבדו מתעסק במשא ומתן, ושותפו שאינו נושא ונותן נקרא בעל המעות.

הלכה ב

תקנו חכמים: שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן יהיה חצי הממון בתורת הלואה והרי המתעסק חייב באחריותו אע"פ שאבד באונס, והחצי האחר בתורת פקדון והרי הוא באחריות בעל המעות, ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרויח, של בעל המעות. ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה, שאם אתה אומר כן, נמצא בעל הממון נוטל שכר חצי מעותיו שהן פקדון ואינו עושה כלום, אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני מעותיו שהלוהו ונמצא באין לידי אבק רבית. והיאך יעשו אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה?

יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום מימי השותפות בפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה, אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום ויום, אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו, ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה. וכן אם אמר לו: כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר, הרי זה מותר, ואם הפסידו יפסיד מחצה. ואם היה זה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר, אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל, שהאריס משועבד הוא לבעל השדה.

הלכה ג

ועוד תקנו חכמים: שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן, ופחתו או הותירו, ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום, ולא התנו ביניהן שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון, שליש ריוח הפקדון, שהוא שתות ריוח כל הממון. לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח, חצי הריוח של חצי המעות שהן מלוה ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון, נמצא הכל שני שלישי הריוח, ויטול בעל המעות שליש הריוח. ואם פחתו, יפסיד המתעסק שליש הפחת, שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה, ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון ונמצא שנשאר עליו מן הפחת שלישו ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת.

[השגת הראב"ד]: לפיכך אם הרויחו וכו' עד מפני שחצי המעות מלוה

אמר אברהם: נראה לי שהוא שיבוש שכך אמרו חכמים תרי תלתי באגר פלגא בהפסד. עד כאן לשונו.

הלכה ד

יש מי שטועה ואומר: שהנותן עסק סתם, אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו. ואם היה שם הפסד יפסיד שליש, ואין הדבר כן אלא אם כן התנו על דבר זה בפירוש וכן אם התנו שיפסיד המתעסק מחצה, ואם יהיה שם שכר יטול שני שלישי הריוח, הרי זה מותר וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר יטול המתעסק תשיעיתו, ואם יהיה שם הפסד יפסיד עשיריתו, הואיל והתנו שיהיה ריוח המתעסק יותר על הפסדו, תנאו קיים ותוספת זו כנגד עמלו ורבותי הורו: שאין התנאי זה מועיל, אלא אם כן היה למתעסק עסק אחר. אבל אם אין לו עסק אחר צריך שיהא שכר המתעסק יתר על הפסדו בשתות כמו שביארנו, שזה דבר אסור הוא, ואין התנאי מועיל בו ולא יראה לי זה.

[השגת הראב"ד]: וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר וכו' עד ולא יראה לי זה

אמר אברהם: ולי נראה שהוא מותר עם התנאי. עד כאן לשונו.

הלכה ה

הורו רבותי: שאם התנו שיטול המתעסק שלשה חלקים מהשכר ובעל המעות רביע השכר, נמצא רביע המעות בלבד בתורת פקדון ושלשה רביעים בתורת הלואה. לפיכך אם היה שם הפסד יפסיד המתעסק שלשה רביעי הפסד פחות שליש הרביע, ויפסיד בעל המעות רביע ושליש רביע, שהוא שליש כל ההפסד. כיצד?

נתן לו מאה דינרים על תנאי זה, וחסרו ארבעה ועשרים, בעל המעות מפסיד שמונה, והמתעסק משלם ששה עשר. ועל דרך זו לעולם: כל חלק שיש לבעל המעות בשכר אם יהיה שם ריוח נוטל כמו שהתנו, ואם יהיה שם הפסד יפסיד אותו החלק ותוספת שלישו. נמצאת למד לפי מדה זו: שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר, אם פחת לא ישלם המתעסק כלום, שהרי רביע ההפסד שהוא חייב לשלם מפני המלוה, יש לו כנגדו שליש מה שיטול בעל המעות שהוא רביע, ונמצא זה כנגד זה. וכן אם התנו על הפחת ולא הזכירו הריוח, אם פחתו פחת המתעסק כפי מה שהתנו, ואם הוסיפו נוטל המתעסק כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש מה שנטל בעל המעות. כיצד?

התנו שאם היה שם הפסד יפחות המתעסק רביע, והפחיתו משלם רביע הפחת, ואם הותירו נוטל מחצה. ואף על פי שדברים אלו שהורו דברי טעם הם, אם תלך על דרך זו, שמא המתעסק אפשר שיפחות ויטול שכר. כיצד?

כגון שהתנה עמו שיטול המתעסק אחד משבע בשכר ופחתו, נמצא נוטל המתעסק אחד משבעה יתר על זה ההפסד. כיצד?

כגון שפחתו שבעה דינרים הרי המתעסק אומר לו: אני חייב לך דינר אחד כפי התנאי, ואתה חייב לשלם לי שנים שהן שליש חלק הפקדון. נמצא: בעל המעות חייב ליתן לו דינר בשכר שהפסיד שבעה, ואילו הפסיד ארבעה עשר, היה חייב בעל המעות ליתן לו שני דינרין, וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלת אותו, ואין זה אצלי אלא כמו דברי החלום. אבל הדרך והדין האמת שיראה לי: שכל שירויח המתעסק, אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שהיה מרויח. וכן אם התנו על ההפסד והרויחו, יטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש חלק חברו. נמצאת אתה אומר לפי מדה זו, שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר והפסיד, הרי זה משלם שתות, ואם התנו שיפסיד רביע והרויח נוטל מחצה. ועל דרך זה לא תמצא תימה ויצא הדין בקו הצדק.

[השגת הראב"ד]: נמצאת למד לפי מדה זו וכו' עד חייב לשלם השכר

אמר אברהם: שיבוש סופר יש כאן ולא הבנתי אותו ונראה לי שכך הוא הדרך שלו נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר אם פחתו לא יפחות למתעסק כלום שרביע ההפסד שהוא חייב לשלם מפני המלוה יש לו כנגדו שליש מה שיטול בעל המעות שהוא רביע הכל ונמצא זה כנגד זה עכ"ל.

[השגת הראב"ד]: ואע"פ שהדברים אלו שהורו דברי טעם הם וכו' עד אפשר שיפחות ויטול שכר

אמר אברהם: הוסיף עתה תימה ואמר לא די על דרך זה שכל ההפסד יהיה על בעל המעות אלא פעמים שנמצא משלם למתעסק יותר על כל ההפסד. עד כאן לשונו.