הלכות בכורות פרק א

הלכה א

מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור. בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות, שנאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, וכולן לכהנים.

הלכה ב

בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים, ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים. זורקין דמו ומקטיר אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכהנים, שנאמר: אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור לא תפדה קדש הם ובשרם יהיו לך.

הלכה ג

בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים, הרי הוא לכהן: אם רצה אוכלו בכל מקום, או מוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לגוי מפני שהוא חולין, שנאמר: וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל והרי הוא נכסי כהן.

הלכה ד

מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר: הרי זה קדש, שנאמר: תקדיש לה' אלהיך, ואם לא הקדישו, הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא.

הלכה ה

מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ, לארץ שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן, וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו. ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב, אלא יאכל במומו. ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמו מעשר דגן. ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.

[השגת הראב”ד]: מצות בכור בהמה טהורה וכו' עד אלא הרי הוא כחולין

אמר אברהם: טעות היא זו ואפי' לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו..

הלכה ו

הכל חייבין בבכור בהמה טהורה: כהנים לויים וישראלים. ואף על פי שהבכור לכהן, אם נולד לו בכור מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור, שנאמר: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך וגו'. אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה כהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.

הלכה ז

הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום, שנאמר: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. ומאימתי מונה לו?

אם תם הוא מונה לו מיום שמיני שהוא ראוי להקרבה, ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חדשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו. אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו, מונה לו מיום שמיני.

הלכה ח

נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. נולד לו מום בסוף שנתו, מותר לקיימו שלשים יום מיום שנפל בו המום, ואע"פ שהוא מתאחר לאחר שנתו. כיצד?

כגון שנפל בו מום בחמשה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמשה עשר אחר שנתו. נולד לו מום אחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום ויאכל.

הלכה ט

הבכור בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום ויאכל.

הלכה י

ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, נולד אחר שנתו מקיימו שלשים יום.

הלכה יא

שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חדש מיום ליום. ואם היתה שנה מעוברת, נתעברה לו ומונה לו שלשה עשר חדש. נולדו לו שני טלאים אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד בראש חדש אדר שני, זה שנולד בראש חדש אדר שני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שנולד בחצי אדר ראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה, הואיל ונולד בחדש העיבור מונין אותו לו.

הלכה יב

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם, הרי זה לא נפסל אלא מקריבו. ואם היה בעל מום שוחטו בכל מקום, שנאמר: מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מקיש בכור למעשר: מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.

הלכה יג

אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד, שאין זו גדולה לכהן אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן. ועד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור?

בהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. ואם אמר לו הכהן: תנהו לי בתוך זמן זה ואני אטפל לעצמי, אינו רשאי ליתנו לו שזה כמו מסייע על מתנותיו, וכבר ביארנו בתרומות שהכהנים המסייעין בבית הגרגות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים אין נותנין להם מתנותיהן בשכרן.

הלכה יד

היה הבכור בעל מום ואמר לו בתוך זמן זה: תנהו לי שאוכלנו עתה, או שהיה תמים ואמר לו: תנהו לי בתוך זמן זה שאקריבנו עתה, הרי זה נותנו לו. ויראה לי: שהבכור נותן לכל כהן שירצה.

הלכה טו

כהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים לוקה מן התורה, שנאמר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. וכן זר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה. מפי השמועה למדו: שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור בין לפני זריקה בין לאחר זירקה.

הלכה טז

הבכור אין פודין אותו, שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה. וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם, שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכהן בו זכות כדי למוכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן בין לישראל.

הלכה יז

בכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן בין לפני הבית בין שלא לפני הבית, בין חי בין שחוט, וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר מפני שהוא בשר קדש. וכהנים שנמנו עם הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה.

הלכה יח

המפשיט בכור בעל מום הרי זה מותר להפשיטו באי זה דרך שירצה, אם רצה להרגיל מרגיל. וכן שאר פסולי המוקדשין, אם רצה להפשיט מן הרגל מפשיט.