הלכות בכורות פרק ד
הלכה א
בהמת השותפין חייבת בבכורה. לא נאמר: בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הגוי, שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו היה לגוי אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן הבכורה. היה לו באחד משניהם אבר אחד, כגון יד או רגל רואין: כל שאילו יחתך והיה בעל מום הרי זה פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הגוי ולא יפסל, הרי זה חייב בבכורה.
הלכה ב
הלוקח עובר פרתו של גוי, או המוכר עובר פרתו לגוי אע"פ שאינו רשאי, הרי זה פטור מן הבכורה ואין קונסין אותו על דבר זה.
הלכה ג
המקבל בהמה מן הגוי להיות מטפל בה והולדות ביניהם, או גוי שקבל מישראל כזה, הרי אלו פטורים מן הבכורה, שנאמר: פטר כל רחם בבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל.
הלכה ד
המקבל צאן מן הגוי בממון קצוב ופסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פיחתו פיחתו לישראל, אע"פ שברשות ישראל הם, והרי הם כקניינו, הואיל ואם לא ימצא הגוי אצלו ממון אחר לגבות ממנו, יגבה מן הבהמות האלו ומולדותיהן נעשה כמו שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן והרי יד הגוי באמצע ופטורין מן הבכורה הם וולדותיהן, אבל ולדי ולדות חייבין, שהרי של ישראל הם ואין לגוי רשות עליהן.
הלכה ה
ישראל שנתן מעות לגוי וקנה לו בהן בהמה מגוי בדיניהן אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה. וכן אם קנה הגוי מישראל בדיניהם ונתן מעות, אף על פי שלא משך קנה ופטורה מבכורה.
הלכה ו
גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו או אחר שנתגייר, הרי זה בכור מספק.
הלכה ז
הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה או לא בכרה וילדה אצלו, הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעלים ואינו לכהן, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
הלכה ח
לקח בהמה מניקה מן הגוי, אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה, אלא הרי זו בחזקת שילדה. ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר ואפילו כמין חזיר, הרי זו פטורה מן הבכורה. וכן בהמה שהיא חולבת פטורה מן הבכורה, שרוב הבהמות אינן חולבות אלא אם כן כבר ילדו.
הלכה ט
הלוקח בהמה מישראל, הרי זו בחזקת שבכרה, עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה. שאין הישראל שותק וגורם לו לאכול קדשים בחוץ, ודאי שבכרה ולפיכך מכרה סתם.
הלכה י
בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבאר צורתו הרבה וניכרת לכל וזהו הנקרא: טינוף. אם אמרו הרועים: עובר הוא אלא שנפסדה צורתו, הרי זו פטורה מן הבכורה וצריך להראותו לרועה חכם. לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי אפילו היתה קטנה וילדה אצלו בתוך שנתה, הרי זה ספק בכור, שמא טינוף הפילה ברשות הגוי. וכן בהמה גסה שהפילה שליא, הרי זו סימן ולד, שאין שליא בלא ולד ונפטרה מן הבכורה. ומותר להשליך אותה השליא לכלבים, שאין מתקדש בבכורה אלא זכר וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות. וכבר ביארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אמו אינו מתקדש בבכורה, ונמצא מיעוט הנולדין הן המתקדשין בבכורה, ואין חוששין למיעוט אבל בהמת קדשים שהפילה שליא, תקבר [שהנקבות בה כזכרים].
הלכה יא
בהמה גסה שהפילה חררת דם, הרי זו נפטרה מן הבכורה, שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וקוברין חררה זו כמו נפל מבכרת אע"פ שאין חררה זו קדושה. ולמה קוברין אותה?
כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה.
הלכה יב
כבר ביארנו בענין נדה, שהולד באדם נגמר לארבעים יום, והמפלת לפחות מארבעים אינו ולד. אבל ולד בהמה לא עמדו חכמים על מניין הימים שיגמר בו, אבל אמרו שהמפלת טינוף אינה מתעברת אחריו ולא מקבלת ולד אחר לפחות משלשים יום.
הלכה יג
בהמה שיצאה מליאה ובאה ריקנית, הבא אחר כן בכור מספק, שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב.
[השגת הראב”ד]: שיצאה מליאה ובאתה ריקנית כו' עד שיעגילו
אמר אברהם: דגרסינן בבכורות שמעתי שתי פיקות אחת של שתי ואחת של ערב של אשה בשל שתי ושל בהמה בשל ערב ועיקרא דמילתא על האי מתניתין דאהלות אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה.
הלכה יד
מבכרת המקשה לילד, מחתך אבר ומשליך לכלבים, והבא אחריו בכור. יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה. ואם חתך אבר והניחו, אבר והניחו, עד שהשלים רובו, הרי כל האיברים צריכין קבורה ונפטרה מן הבכורה, כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו, נתקדש למפרע.
הלכה טו
יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה. יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש, שהרוב הראשון לא יצא דרך רחם ולמפרע הוא מתקדש.
הלכה טז
יצא מיעוט אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר היוצא. יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא, הרי זה ספק: אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה, לפיכך הבא אחריו ספק בכור.
הלכה יז
בכור שכרכו בסיב והוציאו ולא נגע ברחם, או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא, הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום, הרי זה ספק בכור.
הלכה יח
הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה, הרי זה ספק: אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם, או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה.
הלכה יט
נפתחו כותלי בית הרחם ויצא, הרי זה ספק: אם נגיעת רחם מקדשת או אוירו.
הלכה כ
נעקרו כותלי בית הרחם [ונתלו] בצוארו, הרי זה ספק: אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו.
הלכה כא
נגממו כותלי בית הרחם, אינו קדוש. נפרץ מקצתו ועומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ, או שהיה הפרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד,ש הרי זה ספק בכור.