הלכות בכורות םרק ה

הלכה א

רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים, אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד אי אפשר שלא קדם אחד. הואיל ואין ידוע אי זה מהם יצא ראשון הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור. מת אחד מהן אין לכהן כלום, שזה החי ספק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם ילדה זכר ונקבה הרי הזכר ספק: שמא הנקבה יצאת תחלה, לפיכך אין לכהן כלום, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה ב

שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים, שניהן לכהן. זכר ונקבה, הזכר לכהן. שני זכרים ונקבה, הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור, ואם מת אחד מהן, אין לכהן כלום: שזה הזכר החי ספק בכור הוא והמוציא מחברו עליו הראיה. ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות, הרי הזכרים ספק בכור, שאני אומר: שמא הנקבה נולדה תחלה ואח"כ הזכר, לפיכך אין כאן לכהן כלום, שהמוציא מחברו עליו הראיה. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו לו שני זכרים, אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהן ספק בכור והכהן נוטל את הכחוש. מת אחד מהן, אין כאן לכהן כלום, שזה החי ספק הוא. וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום, שזה הזכר ספק בכור הוא.

הלכה ג

כל בכור שהוא ספק, דינו שירעה עד שיפול בו מום, ויאכל לבעליו. ואם תפשו הכהן, אין מוציאין אותו מידו ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו, שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

הלכה ד

מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו, אלא הרי הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה בנה.

הלכה ה

שנים שהפקידו שני זכרים אצל הרועה. האחד בכור והשני פשוט ומת אחד מהן, מניח הרועה, השני ביניהן ומסתלק. והרי הוא ספק בכור ושניהן חולקין אותו, שאין אחד מהן מכיר את שלו.

הלכה ו

הפקיד בכור אצל בעל הבית והניחו בעל הבית עם פשוט שלו ומת אחד מהן ואין ידוע איזהו, המוציא מחברו עליו הראיה, והרי הוא ספק בכור. ואפילו רועה כהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית עם פשוט של בעל הבית ומת אחד מהן, המוציא מחברו עליו הראיה, ואין מוציאין מחצר בעל הבית אלא בראיה, שהרי מדעת בעל הבכור הניחו עמו הפשוט של בעל הבית.

הלכה ז

לא נחשדו ישראל על הבכורות, לפיכך נאמן הישראל לומר: זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו.

הלכה ח

כל הקדשים שקדם להם מום קבוע להקדשן ונפדו, חייבין בבכורה. ואם קדם מום עובר להקדשן או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו, פטורין מן הבכורה. שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר, מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

הלכה ט

הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה. לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית, שהרי נאמר בה: לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית, וכבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה. וכן ביארנו בתרומות שאסור לעשות סחורה בתרומות. וכן אסור לעשות סחורה בבכורות אף על פי שמותר למוכרן על דרך שביארנו.

הלכה י

לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו, מותר למוכרו.

הלכה יא

אין שמין בכורות תמימים לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין. ושמין בכורות תמימים לכהנים בזמן הזה שהן עומדין להאכל במומן, ואין צריך לומר ששמין להן בעלי מומים.