הלכות בכורות פרק ז

הלכה א

מי שהיו לו עשרה טלאים והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה והפריש עשרה למעשר, אין אלו מעשר. אלא כיצד עושה?

כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד. ואמותיהן מעמיד מבחוץ והן גועות, שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן, שנאמר: כל אשר יעבור תחת השבט שיעבור מעצמו ולא שיוציאו בידו. וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה אותן בשבט. א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה. בין תמים בין בעל מום, סוקרו בסקרא ואומר: הרי זה מעשר. לא סקרו בסקרא ולא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים, הרי אלו מעשר. הואיל ומנאם עשרה עשרה וקידש עשירי הרי זה מעשר.

הלכה ב

אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו. היו לו חמשה טלאים בירושלים וחמשה טלאים בעכו, אין מצטרפין וכולן פטורין מן המעשר. וכמה יהיה בין אלו לאלו ויצטרפו?

ששה עשר מיל.

הלכה ג

היו שלשה עדרים בין כל אחד ואחד ששה עשר מיל, הרי שלשתן מצטרפין. כיצד?

היה תשעה מכאן ותשעה מכאן ואחד באמצע, הרי שלשתן נכנסין לדיר להתעשר.

הלכה ד

אין מעשרין מן הצאן על הבקר ולא מן הבקר על הצאן, אבל מעשרין מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים, שנאמר: וכל מעשר בקר וצאן משמע כל צאן אחד, ששניהם נקראים שה והרי הם כמין אחד.

הלכה ה

אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, שנאמר: היוצא השדה שנה שנה. ויראה לי: שאם עישר בהמה משנה על שנה הרי זה מעשר מפני חומרת הקדשים, שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

הלכה ו

כל הנולדים באחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול, מצטרפין ומעשרין מאלו על אלו, נולדו חמשה טלאים בעשרים ותשעה באלול וחמשה באחד בתשרי, אין מצטרפין. ילדו תולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסים לדיר להתעשר.

הלכה ז

אין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיעשר כמו שביארנו במקומו, אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה עד שיעשר, ויהיה המעשר קדש ויאכל כהלכתו כמו שביארנו.

הלכה ח

קבעו חכמים שלשה זמנים בשנה למעשר בהמה, ומשיגיע זמן מהן אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר, ואם שחט הרי זה מותר. ואלו הן השלשה זמנים: ביום חמשה עשר קודם הפסח וביום חמשה עשר קודם עצרת וביום חמשה עשר קודם החג. וכל זמן מאלו נקרא גורן מעשר בהמה. נמצאת אומר: שהגרנות של מעשר בהמה ביום אחרון מחדש אדר וביום שלשים וחמשה מספירת העומר וביום אחרון מחדש אלול. ולמה קבעו הגרנות בימים אלו?

כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר כמו שביארנו, היו נמנעים למכור עד שיעשרו ויעשו המצוה.

הלכה ט

הכניס כל הצאן או הבקר לדיר והתחיל למנות ולקדש עשירי עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה, הרי זה מניחן לגורן אחר והן מצטרפין לאלו שיולדו ויתעשרו הכל בגורן אחד, ואף על פי שהוא יודע שאלו ישארו במניין, חייב להכניס הכל לדיר, והנשאר ישאר.