הלכות קרבן פסח פרק י
הלכה א
השובר עצם בפסח טהור הרי זה לוקה, שנאמר: ועצם לא תשברו בו. וכן נאמר בפסח שני: ועצם לא תשברו בו. אבל פסח שבא בטומאה, אם שבר בו עצם אינו לוקה. מפי השמועה למדו: לא תשברו בו, בטהור ולא בטמא. אחד השובר את העצם בלילי חמשה עשר או ששבר בו עצם מבעוד יום או ששבר אחר כמה ימים, הרי זה לוקה.
הלכה ב
לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
הלכה ג
אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח, אבל עצם שאין בו מוח ושאין עליו כזית בשר אינו חייב על שבירתו. היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר, חייב אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו.
הלכה ד
השובר אחר השובר בעצם אחד לוקה.
הלכה ה
השורף עצמות והמחתך גידים אינו חייב משום שבירת עצם.
הלכה ו
פסח שהוא נא או מבושל ושבר בו את העצם לוקה. אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם. במה דברים אמורים?
כשהיתה לו שעת הכושר ונפסל, אבל אם לא היתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל או נעשה מחשבת זמן או מחשבת שינוי השם, אין בו משום שבירת העצם.
[השגת הראב”ד]: פסח שהוא נא וכו' עד שבר עצם האליה
אמר אברהם: בכלן תפס כרבנן ובאליה תפס כרבי.
הלכה ז
שבר עצם האליה אינו לוקה, שהרי אינו ראוי לאכילה.
הלכה ח
הסחוסים שהם כמו עצמים רכים, הרי אלו מותרין לאכלן.
[השגת הראב”ד]: הסחוסים וכו' עד שעצמותיו רכין לא יאכל אותן
אמר אברהם: מה נשתנו סברותיו בכמה מקומות ומעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת העצם שאם כן היה לו לומר כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו.
הלכה ט
היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים, לא יאכל אותן, שזה שובר עצם, ואם אכל לוקה. שאחד השובר עצם קשה או עצם רך.
זה הכלל: כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי כנפיים והסחוסים.
הלכה י
גידין הרכין שסופן להקשות, אע"פ שהן ראויין לאכילה עתה ונאכלין בפסח אין נמנין עליהן. ונמנין על מוח שבראש, מפני שיכול להוציאו בלא שבירת עצם, ואין נמנין על מוח שבקולית והוא העצם הסתום משני ראשיו, שהרי אינו יכול להוציאו אלא בשבירת עצם.
הלכה יא
כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל, וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה. שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם, ואם חתכו חתיכות חתיכות כשר, והוא שלא יחסר אבר. צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר: לא תותירו ממנו עד בקר. וכן בשני שנאמר: לא ישאירו ממנו עד בקר. ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה. ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה, שנאמר: והנותר ממנו באש תשרופו.
[השגת הראב”ד]: כשאדם אוכל את הפסח וכו' עד העצמות והקרומות
אמר אברהם: בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתנא ועם קרומות שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו.
הלכה יב
כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עמו שלמים ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר, ועל זה נאמר בתורה: וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. ובקר אימתי מביאין עמו חגיגה זו?
בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט, אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים, אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.
הלכה יג
חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ככל זבחי שלמים. ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר: ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר, שנאמר: לבקר, עד בקר של יום השני. והמותיר אינו לוקה אלא ישרוף הנותר ממנה כשאר הנותרים.
הלכה יד
בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן וכל התבשילין העולים עמו על השלחן מתבערין עמו, ואינן נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו, גזירה מפני התערובת.
הלכה טו
מה בין פסח ראשון לפסח שני?
הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת, כמו שביארנו. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר: ככל חקת הפסח יעשו?
לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח. שכלל זה שנאמר: במצרים שילקח הפסח מבעשור ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושיאכל בחפזון אין אותן הדברים נוהגות לדורות ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד.
סליקו להו הלכות קרבן פסח בס"ד.